 |
מחוייבת מדינת ישראל לדאוג לפרנסתם של תושבי השטחים הפלסטינים הנתונים תחת שליטתה האפקטיבית ועליה להבטיח את זכותם לעבוד ולהנות מרמת חיים נאותה.
לפיכך מדיניות היד הקפוצה והקמצנית של מדינת ישראל במתן אישורי עבודה לנתיניה הפלסטינים היא פרקטיקת דיכוי שמצטרפת לאינספור שיטות דיכוי וירטואזיות בהם נוקטת המדינה כנגד נתיניה הפלסטינים. מדיניות זו קוראת בהכרח לכניסתם של מנועי חופש התנועה ללא אישורים. "הפירצה הקוראת לגנב". ככל שנעמיק בסוגיית מנועי חופש התנועה הנכנסים למדינה שלא כחוק נבין שהיא סבוכה ורבדים רבים לה.
מדי חודש נכנסים למדינת ישראל אלפי מנועי חופש התנועה שלא כחוק. ניתן להמשיל אותם לסוג של פליטים,
רובם נכנסים למטרות פרנסה. מבט מעמיק יותר אל חייהם הנסיבות והתוצאות חושפים מגירות ורבדים של פליטות.
תחילה אעסוק ברובד הפשוט ונראה לעין ביותר. פרנסה ועבודה, היש בסיסי מזה? בהעדר אפשרויות פרנסה שגם אם
חלקן הן תוצאה של רעות חולות של הרשויות הפלסטיניות אך ברובן הן באחריותה הבלעדית של מדינת ישראל בהעדר
הקצאת משאבים ופיתוח מתוך מניעים שכל מטרתם היא לשמר את העוני, האבטלה והמצב העגום מתוך אינטרסים
כלכליים ופוליטיים. מנועי חופש התנועה שנכנסים לישראל בדרך לא דרך נתונים לסכנות והתעמרויות קשות מנשוא
כשגרת חיים. החל מהיציאה באישון לילה כשכל מטרתם היא להתפרנס ולקוות שיגיעו בזמן אם בכלל לקצוץ לנו קייל לסלט, לבנות את בתינו, ולנקות את חדרי המדרגות עם דלי ומגב ומעל הפיגומים ואיש לא רצה לראות או לשמוע - שקופים.
בעודנו עמוק בתוך אשמורת שנייה הם בדרכם לשרתינו, ברגל בורחים בין הגבעות בין המחסומים מסתתרים מעיני הנץ
של הצבא שעט עליהם כמו על טרף קל, אי שם בקצה הדרך מחכה המבריח 400 שקלים לכמה קילומטרים. מי מכם שילם
לאחרונה 400 שקלים כדי להגיע לעבודה? המבריחים לוקחים סיכון גדול של חודשיים מעצר והחרמת הרכב ולכן התעריפים הגבוהים. או אז כשהגיעו לא לנחלתם לנחלתכם כי פליטים נחבאים הם האם יישתכרו בשכר שמצדיק את הסיכון או את ההוצאה? האם יקבלו שכר בכלל? מי יזעק על השכר הזעום, מינימום? הרבה פחות, מי יזעק על הלנות השכר?
הזעקה היחידה שתשמע תציג אותם כפושעים וטרוריסטים משיגי גבול. לא לפני שהבית נבנה וסלט הקייל תובל כהלכה.
רובם יתפשו וייעצרו בשלב זה או אחר על ידי ציידי הפועלים, הצבא או המשטרה. יבלו קצת מאחורי סורג ובריח וייקנסו
עוד משאב של המדינה, הקנסות הכבדים. לרוב מנועי חופש התנועה לא מקבלים מאסרים ארוכים אולם הקנסות גבוהים.
מנועי התנועה הם משאב מכניס למדינה. לא פעם שמעתי אותם מאחורי ספסל הנאשמים מגמגמים בעברית שבורה
שהם מודים, שלא יחזרו שנית רק כדי שלא ישבו מאחורי סורג ובריח. הם, אני, כבוד השופט וכל הנוכחים באולם ידעו
שזה רק עניין של זמן. כי הם יחזרו. כי אין ברירה. כי אולי הם לא כלואים בבתי סוהר אולם הם כלואים באורח חיים,
הם חייבים לעבוד, לחם, מים וקורטוב של זית ותאנה. פליטים בכפרם, פליטים במקום עבודתם. פליטים.
זהו רק רובד אחד, נראה, הפשוט הידוע, המוכר הכרות מעמיקה יותר עם מנועי חופש התנועה חושף רבדים נוספים,
מגירות שצריך לפתוח כדי לראות. דמיינו לעצמכם צעיר שמגיע מכפר נידח לעיר לעבוד ומגלה אותה, רואה לראשונה את האורות, הפיתויים, האפשרויות הפתוחות לכאורה? האורות נראים גם אם אינם בהישג יד והרי עיוור הוא לא. הפתיחות,
אורח החיים לא נסתר מעיניו, דבר שהוא כנראה לא הכיר. הכמיהה, הרצון לגעת, להרגיש מבעבעים בו כמו בבקבוק תוסס,
מהר מאוד מהר מאוד הוא יגלה שכל זה סגור בפניו. לתחושת הפליטות שכבר הזכרתי תצטרף תחושה קשה ובוערת פליטות
בגופו בתשוקותיו בכמיהותיו הכה מובנות לכל אחד מאיתנו. אין תחושה קשה יותר כממו להיות פליט בגופך בבערה, בכמיהה. לעיתים ייחיה הוא ותסכולו כמו ציפור פצועה לעיתים רחוקות יותר ימעד. את המעידה הזו הכה מובנת תשפוט
המדינה לחומרה ותשית עליה את ניצול היותו מנוע תנוע שנכנס שלא כחוק וניצל את מעמדו כדי למעוד. זה ממש לקחת
את הקערה ולהפוך אותה על פיה. סיסב ומסובב. והמחיר תמיד כבד באופן פרדוקסלי בכל דרך שייבחר הצעיר להתמודד
עם מצבו הרגיש הכואב הבוער הוא יצא נפסד, פצוע, פגום.
פגשתי בבית המשפט צעיר מני רבים, מנוע חופש התנועה שנכנס למדינת ישראל לא לצורך עבודה הבחור עם נטיות מיניות
שלא מקובלות בחברה בה הוא חי וחייו בסכנה בגינן. עצם נוכחותי באולם היה בה טעם נפגם מטעם כבודו ופרטיותו היה על
בית המשפט להוציא אותי מן האולם, אך מהי הזכות לפרטיות של עלם פלסטיני במצוקה נוראית. על פי אמנת הפליט הבחור
מבקש מקלט מדיני לא כך כל עוד הוא פלסטיני השוהה בישראל שלא כחוק. במקום להסדיר לו מעמד פליט או לחילופין
להעבירו למדינה שלישית בה הוא יוכל לחיות בחופש עם העדפותיו, בגופו ובנפשו הוא הושלך אל גורלו מאחורי סורג ובריח.
בסולידריות עם מנועי חופש התנועה.
