אבק הג'יפים, שאון הצבא, נביחות הכלבים, ענני הגז,
רעמי פצצות ההלם, הלמות כתות הרובים על הדלתות, קולות הפחד, צרחות הפקודה,מכוסים, רעולים, צבעי מלחמה. השקט, האין, חסרונם של הנלקחים, השאון שמתרחק. ואז אבק כוכבים, לא מתפוגג, מצטמג. הילה שמכסה על הפחד הצמיגי, הגעגוע, הטלטלה.
אין בי היכולת לכמת, מנסה בענווה לנסח. את אלה הנשארים מאחור.
חווית הפשיטה לכפר, לבית, היא חוויה זוועתית, ביתך אינו עוד מבצרך. פשיטה, חדירה היא אקט פולשני שאין דומה לו, לבית, לחלום, לחיים, כל אלה באחת אינם שלך עוד במחי שבירת דלת חייך מבצרך הן תפאורה לגחמות הריבון, האוייב. פשיטות ליליות הן זרעים של פחד ושנאה. חטיפת אח, בן או חבר אל גורל כבול ועלום מותירה פצע שלא יגליד לעולם. מחרידה הידיעה שאין דבר וחצי דבר לעשות כנגד העוולה. מלתעות הכיבוש לא יודעות שובע.
ומטרתם חת היא, עוד ועוד פלסטינים מאחורי סורג ובריח.מטרתם היא דיכוי ואין פרקטיקה מתועבת ואכזרית
מזו לדיכוי. טעות לחשוב שתכיפות המעצרים ופשיטות הלילה הופכת אותם לעניין שבשגרה. זהו פצע שלעולם
לא מגליד ונפתח כל בפעם מחדש.
נשים וילדים מופרעים באישון לילה ומתקבצים בפקודה לפינת החדר כדי לראות את עקדת בנם. שמובל אזוק
לעינהם הפעורות וכבר מזמן לא הלומות שינה רק הלומות בהלה. וזהו הדלת נתרקת. ומכאן, בלי תקווה רק יאוש.
אינני יודעת מתי מישהו ראה או שמע שאון מלחמה כזה ופנים רעולות חוטפות מהמיטה קרוב לו.
חלל, געגוע, דאגה. דאגה. געגוע. חלל. פחד. פחד. פחד. ריק. חלל. חושך. ג'יפ. חייל. חלל. ריק. חלל. זעקה. בכי.
דמעה. זעקה. חלל. חושך. עיניים מכוסות. אזיקים. ג'יפ חושך. שאון. חלל שנפער. חלל.
מחללים חללים פרטיים. פוערים חללים. מחוללים במחול הגבורה השנאה.
אני הולכת בהפגנה והם פונים אלי אחד אחד, תופשים אותי לרגע לבד.
אלונה, מינשוף חארב? כן אני עונה הוא בסדר כוואייס. אנה אחו אומר לי הילד ועיניים פעורות. ואני משפילה מבט.
אלונה, מינ שוף אודאי, בא אלי אחד ואני עונה כוואייס. וככה עוד אחד ועוד אחד.
ילדים פעורי עיניים מחפשים תקווה אות מאחים חטופים.
והנשים, האמהות, האחיות, את כל הפנטומימה שבעולם נכסתי כדי להסביר שהם נראים טוב וחזקים והכל בסדר.
וכלום כלום כלום לא בסדר ידענו הן אני. רק הגעגוע והדאגה כמו לענה, כמו ללעוס צמיג.
ונכון, יש אבק כוכבים. הם גיבורי המאבק, הם מושא להערכה. דגלים אזוקים, מושאי קנאה. ומעצר זה קצת
כמו טכס חניכה. אבל זה לא א"ש לילה.
יש אבק כוכבים. הם גיבורים בעיני עצמם ובעיני החברה ובצדק. לוחמי חירות נפלאים.
גם לנשארים מאחור יש כוכבים נוצצים בעיניים כשהם מזכירים אותם אבל אם מסתכלים עמוק עמוק
באמצע של הכוכב. יש נקודה שחורה. צער כאב געגוע.
רעמי פצצות ההלם, הלמות כתות הרובים על הדלתות, קולות הפחד, צרחות הפקודה,מכוסים, רעולים, צבעי מלחמה. השקט, האין, חסרונם של הנלקחים, השאון שמתרחק. ואז אבק כוכבים, לא מתפוגג, מצטמג. הילה שמכסה על הפחד הצמיגי, הגעגוע, הטלטלה. אין בי היכולת לכמת, מנסה בענווה לנסח. את אלה הנשארים מאחור.
חווית הפשיטה לכפר, לבית, היא חוויה זוועתית, ביתך אינו עוד מבצרך. פשיטה, חדירה היא אקט פולשני שאין דומה לו, לבית, לחלום, לחיים, כל אלה באחת אינם שלך עוד במחי שבירת דלת חייך מבצרך הן תפאורה לגחמות הריבון, האוייב. פשיטות ליליות הן זרעים של פחד ושנאה. חטיפת אח, בן או חבר אל גורל כבול ועלום מותירה פצע שלא יגליד לעולם. מחרידה הידיעה שאין דבר וחצי דבר לעשות כנגד העוולה. מלתעות הכיבוש לא יודעות שובע.
ומטרתם חת היא, עוד ועוד פלסטינים מאחורי סורג ובריח.מטרתם היא דיכוי ואין פרקטיקה מתועבת ואכזרית
מזו לדיכוי. טעות לחשוב שתכיפות המעצרים ופשיטות הלילה הופכת אותם לעניין שבשגרה. זהו פצע שלעולם
לא מגליד ונפתח כל בפעם מחדש.
נשים וילדים מופרעים באישון לילה ומתקבצים בפקודה לפינת החדר כדי לראות את עקדת בנם. שמובל אזוק
לעינהם הפעורות וכבר מזמן לא הלומות שינה רק הלומות בהלה. וזהו הדלת נתרקת. ומכאן, בלי תקווה רק יאוש.
אינני יודעת מתי מישהו ראה או שמע שאון מלחמה כזה ופנים רעולות חוטפות מהמיטה קרוב לו.
חלל, געגוע, דאגה. דאגה. געגוע. חלל. פחד. פחד. פחד. ריק. חלל. חושך. ג'יפ. חייל. חלל. ריק. חלל. זעקה. בכי.
דמעה. זעקה. חלל. חושך. עיניים מכוסות. אזיקים. ג'יפ חושך. שאון. חלל שנפער. חלל.
מחללים חללים פרטיים. פוערים חללים. מחוללים במחול הגבורה השנאה.
אני הולכת בהפגנה והם פונים אלי אחד אחד, תופשים אותי לרגע לבד.
אלונה, מינשוף חארב? כן אני עונה הוא בסדר כוואייס. אנה אחו אומר לי הילד ועיניים פעורות. ואני משפילה מבט.
אלונה, מינ שוף אודאי, בא אלי אחד ואני עונה כוואייס. וככה עוד אחד ועוד אחד.
ילדים פעורי עיניים מחפשים תקווה אות מאחים חטופים.
והנשים, האמהות, האחיות, את כל הפנטומימה שבעולם נכסתי כדי להסביר שהם נראים טוב וחזקים והכל בסדר.
וכלום כלום כלום לא בסדר ידענו הן אני. רק הגעגוע והדאגה כמו לענה, כמו ללעוס צמיג.
ונכון, יש אבק כוכבים. הם גיבורי המאבק, הם מושא להערכה. דגלים אזוקים, מושאי קנאה. ומעצר זה קצת
כמו טכס חניכה. אבל זה לא א"ש לילה.
יש אבק כוכבים. הם גיבורים בעיני עצמם ובעיני החברה ובצדק. לוחמי חירות נפלאים.
גם לנשארים מאחור יש כוכבים נוצצים בעיניים כשהם מזכירים אותם אבל אם מסתכלים עמוק עמוק
באמצע של הכוכב. יש נקודה שחורה. צער כאב געגוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה