עגונים, מדינת היהודים מסרבת לתת גט וחופש למבקשי המקלט.

אנחנו רוצים לעזוב. אינכם רוצים אותנו פה. תנו ללכת.

לא רוצים להשאר במדינה שכולאת אותנו ומתייחסת אלינו כפושעים. אנחנו רוצים לעזוב. כך נשמעו הקולות צלולים רמים וברורים בתוך ההמולה, ההרס, והאלימות. 

הקולות האלה לא נשמעו לראשונה במחנה המאולתר ביער ניצנה בו התמקמו מבקשי המקלט במה שהם רצו לראות כדרכם האחרונה מהמדינה שלא השכילה לכבדם, לקבלם, ולבדוק את זכאותם למעמד פליט. כבר שמעתי אמירות כאלה וברור היה שהם מתכוונים לכל מילה. 

ביום שישי ה- 27.6.2014 יצאו מאות מבקשי מקלט ביום אולי הכי חם בשנה משערי בית הכלא "חולות" במטרה ברורה לא לחזור. לעזוב את המדינה שהפנתה את גבה אליהם. ביום ראשון כעבור 48 שעות באה המדינה לרסק את החלום. את אמנת הפלייט עליו חתומה המדינה היא אינה מקיימת אבל חוקים

שאינם חוקיים בעליל כמו כליאת חפים מפשע הם נר לרגליה וכמו שעון שווצירי הגיעו למחנה המאולתר

ביער ניצנה מאות שוטרי ההגירה, ושלל לובשי מדים על כל גווניהם כדי להחזיר את מבקשי המקלט אל מאחורי

סורג ובריח. 

ברור שהמדינה אינה רוצה במבקשי המקלט. אין לה כל כוונה לבדוק את זכאותם לתת להם את המעמד המגיע

להם ולאפשר להם חיים תקינים. אחרי אינסופ התעמרויות החליטו אלה שהם אינם רוצים לכפות את עצמם על

מי שלא רוצה אותם. אם כך יעזבן. אבל גם את זה מונעת מהם המדינה. לא איתנו ולא עם אפ אחד אחר. מדינת 

היהודים מסרבת לתת גת כריתות למבקשי המקלט ומשאירה אותם עגונים.

לא נכחתי במהלך הפינוי אך את סמני האלימות, הרוע והכאב שהיו פזורים ביער קשה היה שלא לראות ולהרגיש. 

נהרות של מים גנבה המדינה ממבקשי המקלט במדבר מאות של בקבוקי מים הוחרמו. כן מדינת ישראל שידועה

בתחביבה האלים משו לגנוב מים גנבה מי שתיה מאנשים צמאים ויבשים בלב המדבר. זמן רה אחרי החטיפה האלימה

עוד לקטנו ביער פיסות חיים. חפצים שנעזבו, תיקים, בגדים שמיכות עדים דוממים לאלימות שהתרחשה כאן רק

כשעה קלה קודם. בשקט לאט עם פנס הסתובבנו ביער מחפשים מה נותר להציל. תיק עוד אולי אפשר להציל גם סיר

אבל את הבושה, הרשע, האלימות את אות הקלון לא נוכל להם. 

החברות שצפו את מה שיקרה בקשו מהאנשים להשאיר אצלם פריטים ודברים היקרים להם שלא יאבדו במהומה 

ובפוגרום שערכו שם מיטב הכוחות. ואלה השאירו בשקיות נליון עם שמות תמונות משפחתיות, את עברם את כל

חייהם הם השאירו לבנות ארוזים בשקיות פלסטיק שתשמורנה. הכל הכל שמור עבורכם חברים יקרים. 

אחרי הרעש היה מי שאספ את הבושה ומנגד היו מי שעמדו מדושנים וזחוחים מחוייכים ומזעזעים ומחקו לעצמם

כפיים על הצלחתו של עוד מבצע ואז פתחו את הכיבוד. בתיאבון. 

שתיים מתוך שלושת המכוניות שהגענו בהם פונצ'רו וחובלו. 

תודה רבה לסיגל, יעל, ליאת, ענת, סוניה, ולדוקטור גלעד. תודה גם לאורן ויותם על התיעוד. 

סולידריות וכבוד רב למבקשי המקלט.  

  

צינורות הניקוז של הכיבוש - הנלקחים.

בואכה צינור הניקוז של הכיבוש עופר, שגרה. שום דבר לא
מעיד על גל המעצרים ששטף כמו סופה בשבוע האחרון. המשפחות מגיעות, הקב"ט מתבדח. איש לא מנסה להחביא, לטייח, שגרה. כאילו כלום לא קרה. מה שלא מדברים בו איננו. בקראוון שבע ממשיכים להאריך מעצרים בימים או עד תום ההליכים על סרט נע, ההסדרים מסודרים, נושאים ונותנים, החירות נגזלת, קשקושי האזיקים והפוסטה פתוחה. עו"ד מר'ר לא התעוררה עוד עציר שלא הבין איך ומתי לשלם 1000 שקלים ערבות והאם יש  ערב ישראלי נשלח אל מאחורי סורג ובריח למרות ההלטה על שחרורו. נסיונותי לברר על כמה צריך לחתום נענו באין תשובה כאילו הדבר לא רשום בפניהם. ואני כל כך רציתי כי מבחינתי אחראי מצידי או לא כל אחד בחוץ הוא עולם שנפתח. בקראוון שניים מתנהלים דיונים של קטינים במהלך כל היום. רק היום הבנתי ואולי טועה שיש מכרז על שפיטת קטינים והשופט ש"זכה" במשרד ויובא מסאלם מנהל את קראוון שניים בעדינות ובהתחשבות, תוך הקפדה על הנהלים. הקטין
נשאל אם יורשה לנו להכנס ולאחר כבוד אנחנו נכנסות. אין לכתוב אין לפרסם את מהלך הדיון או פרטים על העצור. מכנכנת לנהלים וחושבת בלב מדמם איפה היו הנהלים והרגישות שמסדר הילדים מקראוון שניים נחטף ממיטתו באישון לילה או באור יום ע"י חמושים. בקראוון שלוש ואחד דיונים הוכחות. עולם כמנהגו עוצר. ושום דבר לא עצר מלכת.
רק אני מרגישה משהו שמכרסם כמו עכבר בגבינה עבשה במיוחד, מרחרחת למצוא את העובש הריקבון. איפה הם? הם כאן
ואני יודעת. הקב"ט מחייך לשאלותיי, עו"ד אחת מתחמק שני פחות. הם כאן אלה שנלקחו בעשרת הימים האחרונים. משפחות שהתפוררו, חברון שנרמסה עד דק, העצורים, אלה שגרים במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, הקורבנות, הם כאן. לאט לאט מתחילות לזרום אלי העובדות, הפרטים. בקראוון שש ובקראוון שמונה הנעולים כאילו כלום לא מתרחש שם, הם שם. ואז רשימות ושמות העצורים המנהליים רשימות השופטים ועורכי הדין. ותודה לכל עורכי הדין שנענו להפצרותיי ועזרו לי, הסבירו וסייעו. בדרכי הנודניקית גיליתי שלכל עצור יש שם שופט ועורך דין. כמאה ועשרה הגיעו לעופר בימים חמישי 19.6.14 וראשון 22.6.14. רובם ככולם מאיזור חברון. רובם אצל השופט שמעון אשואל ומאיר ויגיסר. שחרצו גורלות וחתמו באופן שרירותי מי חודש  מי שלושה ומי יותר. כולם במעצר מנהלי. בלי כתב אישום בלי על מה ולמה. כי ככה זה כן תשובה. תודות אין קץ לעורכי הדין קודם כל לח'טיב שייצג רבים מהם עזר הבהיר והסביר, לג'אברין, חדד, קוואסמה,, חסן. תודה לכל מי שלא הזכרתי מונחת בפניי רשימה חלקית.
חשוב לציין שלא כל העצירים המנהליים הגיעו לדיונים. העצורים מצפון יהודה ושומרון לא הגיעו כאות מחאה. מעולה! שמחתי כששמעתי, במחשבה שאם לא משתפים פעולה עם השיטה זה הכי נכון. אחד מעורכי הדין תיקן אותי והסביר שלא להגיע זה סוג של חותמת גומי כך או אחרת ישבו בכלא ישראלי. ורצוי היה שיגיעו ויטרטרו ייגזלו זמן ויתזזו את המערכת. קבלתי אבל יש לי מחשבות לכאן ולכאן.
עצורים משחרורו של גלעד שליט ועוד עצורים שאינם מנהליים יבואו בפני שופט לשם הארכת מעצרם כנראה במתקנים המאולתרים של השב"כ עופר, אשקלון, ג'למה ומגרש הרוסים.
עצורי גלעד שליט נעצרו על פי תיקון לחוק 186 שמאפשר את ביטול השיחרור והם בעצם חוזרים לנקודת המוצא.

בימים הקרובים יובאו עוד ועוד עצורים ובעופר האדמה לא תרעד. הכל ימשיך.

 ככה זה ימשיך: משפחה שחיכתה מהבוקר אמא ובן לדיון בעניינו של האב חולה מאוד על קיים שהתחיל אחרי חמש האב בקושי יכול היה לשבת או לדבר. הנער שהשתובב כל הזמן בחצר כמו נער בן גילו נפלה רוחו לראות את אביו בסוף הדיון הוצא האב מהאולם התמוטת לנלקח ע"י הקצין והמתורגמן. הנער הבן לא יכל לעצור את הדמעות ויצא בבכי מהאולם. שתי דקות עם אבא חולה במדי שב"ס ואזיקים הסתיימו באכזבה גדול, דאגה ושק של געגוע, וכמה טיפות של דמעות. הילד יצא מבית המשפט לקח את התיק של אמא מהלוקר ובעט בזעם על השער. חיכה נבול ומובס לאמא שדברה עם עורך הדין. הנער שקודם השתובב ועשה אבו עלי כראוי לבני גילו

ככה זה בצינורות הניקוז של הכיבוש כשהאדמה לא רועדת.     

הנשארים מאחור.

אבק הג'יפים, שאון הצבא, נביחות הכלבים, ענני הגז,
רעמי פצצות ההלם, הלמות כתות הרובים על הדלתות, קולות הפחד, צרחות הפקודה,מכוסים, רעולים, צבעי מלחמה. השקט, האין, חסרונם של הנלקחים, השאון שמתרחק. ואז אבק כוכבים, לא מתפוגג, מצטמג. הילה שמכסה על הפחד הצמיגי, הגעגוע, הטלטלה.
אין בי היכולת לכמת, מנסה בענווה לנסח.   את אלה הנשארים מאחור.
חווית הפשיטה לכפר, לבית, היא חוויה זוועתית, ביתך אינו עוד מבצרך. פשיטה, חדירה היא אקט פולשני שאין דומה לו, לבית, לחלום, לחיים, כל אלה באחת אינם שלך עוד במחי שבירת דלת חייך מבצרך הן תפאורה לגחמות הריבון, האוייב. פשיטות ליליות הן זרעים של פחד ושנאה. חטיפת אח, בן או חבר אל גורל כבול ועלום מותירה פצע שלא יגליד לעולם. מחרידה הידיעה שאין דבר וחצי דבר לעשות כנגד העוולה. מלתעות הכיבוש לא יודעות שובע.
ומטרתם חת היא, עוד ועוד פלסטינים מאחורי סורג ובריח.מטרתם היא דיכוי ואין פרקטיקה מתועבת ואכזרית
מזו לדיכוי. טעות לחשוב שתכיפות המעצרים ופשיטות הלילה הופכת אותם לעניין שבשגרה. זהו פצע שלעולם
לא מגליד ונפתח כל בפעם מחדש.
נשים וילדים מופרעים באישון לילה ומתקבצים בפקודה לפינת החדר כדי לראות את עקדת בנם. שמובל אזוק
לעינהם הפעורות וכבר מזמן לא הלומות שינה רק הלומות בהלה. וזהו הדלת נתרקת. ומכאן, בלי תקווה רק יאוש.
אינני יודעת מתי מישהו ראה או שמע שאון מלחמה כזה ופנים רעולות חוטפות מהמיטה קרוב לו.
חלל, געגוע, דאגה. דאגה. געגוע. חלל. פחד. פחד. פחד. ריק. חלל. חושך. ג'יפ. חייל. חלל. ריק. חלל. זעקה. בכי.
דמעה. זעקה. חלל. חושך. עיניים מכוסות. אזיקים. ג'יפ חושך. שאון. חלל שנפער. חלל.  
מחללים חללים פרטיים. פוערים חללים. מחוללים במחול הגבורה השנאה.
אני הולכת בהפגנה והם פונים אלי אחד אחד, תופשים אותי לרגע לבד.
אלונה, מינשוף חארב? כן אני עונה הוא בסדר כוואייס. אנה אחו אומר לי הילד ועיניים פעורות. ואני משפילה מבט.
אלונה, מינ שוף אודאי, בא אלי אחד ואני עונה כוואייס. וככה עוד אחד ועוד אחד.
ילדים פעורי עיניים מחפשים תקווה אות מאחים חטופים.
והנשים, האמהות, האחיות, את כל הפנטומימה שבעולם נכסתי כדי להסביר שהם נראים טוב וחזקים והכל בסדר.
וכלום כלום כלום לא בסדר ידענו הן אני. רק הגעגוע והדאגה כמו לענה, כמו ללעוס צמיג.
ונכון, יש אבק כוכבים. הם גיבורי המאבק, הם מושא להערכה. דגלים אזוקים, מושאי קנאה. ומעצר זה קצת
כמו טכס חניכה. אבל זה לא א"ש לילה.
יש אבק כוכבים. הם גיבורים בעיני עצמם ובעיני החברה ובצדק. לוחמי חירות נפלאים.
גם לנשארים מאחור יש כוכבים נוצצים בעיניים כשהם מזכירים אותם אבל אם מסתכלים עמוק עמוק
באמצע של הכוכב. יש נקודה שחורה. צער כאב געגוע.