בוקר בצינור הניקוז של הכיבוש - סאלם.
תור ארוך מהרגיל של פלסטינים מסתרך בצד הפלסטיני של שער הכניסה. אין נכנס, אין יוצא.
המון איש ואישה, משפחות העצורים מחכים בשקט מופתי למוצא פיו של הריבון, נראה שלריבון אין פתרון. במהרה הובהר לנו, תקלה טכנית, גרסאות שונות לה, האחת החשמל והשניה בעיות בפתיחת השער. לכאורה תקלה קטנה שניתן לפותרה אך לא כך כשמדובר במשפחות העצורים, הנתינים השקופים והמדוכאים של מערכת משומנת היטב שכל מטרתה היא דיכוי. המשפחות
שעברו מחסומים ומרורים בדרכן להגיע ולראות לו לרגע את יקירהן שנחטפו באישון לילה או באור יום אל תוך מלתעותיו של צינור הניקוז של הכיבוש מגורשות. בכניעה סובבים האנשים על עקביהם ועוזבים את המקום, בכליהם שקית אוכל אולי שתיה או סגריות שהכינו ליום הארוך
ושק של תקווה שנגוזה במחי פקודה. היום לא נכנסים, המנעול, אתם יודעים? לא נמצא המפתח
למקום לכלא הזה. הכניעה בה מתקבל העלבון, מרעידה, מצמררת, גזירת גורל של מי שגזירות
כאלה הן שגרת יומן.
בניגוד מעיק ההתייחסות אלינו, המבקרים תרתי משמע הישראלים מסבירת פנים ונינוחה יותר. כמו
היעדר הפלסטינים משרה איזה רוגע וביטחון על הזרוע שומרת הסדר בצינור הניקוז של הכיבוש.
רגוע שם, לא צריך לצעוקף לנזוף, להתעמר, לא מסריח כמו ששמעתי לא אחת ביקורת על הפלסטינים,
רק צחנת המקום עומדת באוויר דחוסה ומעיקה.
הדיונים מתחילים. עד תום ההליכים מבקשת התביעה כי עד תום ההליכים זה הבוקר טוב של צינורות
הניקוז של הכיבוש. הסניגור פורם ומאיין אחת לאחת את ההאשמות וראיות התביעה שנכתבו ביד קלה,
קלה מדי. ההפגנה אינה מחאה מדינית על השלטון אלא מחאה על סגירת הדרך לעיר המחוז והזכות
לתנועה. הראיות שנגבו בחקירה קשה תוך כדי שימוש במדובבים, פרקטיקה אכזרית וידועה לשימצה -
עינויי הנפש מופרכות בזו אחר זו. עדי התביעה מפלילים כפי הנראה תוך כדי לחץ בלתי נסבל גם
אנשים ששהו בכלא באותה עת. אבל את התביעה העובדות לא מבלבלות, בירור קצר עם הכלא
והתובעת חוזרת עם חיוך קרטון קרוע של מנצחת נכון שיוסוף שתווי על שלוש מארבעת שמותיו
שהה בכלא ועדיין, נכון ששם האח זהה אבל יש הרבה כאלה בכפר. ואיך נדע שיוסוף שתוואי הזה
אינו יוסף שתווי אחר או אחר או אחר, יש הרבה כאלה עם אותם שמות, כבר אמרנו? לימור מותק,
גם יש הרבה לימור בצינורות הניקוז של הכיבוש. ובכלל זהו לא השלב לברר את העובדות. תמיד
אפשר לעשות זאת שהנאשמים לכאורה מאחורי סורג ובריח. עוד נמצא איזה יוסוף שתווי. והעצור
השני ששהה במעצר בזמן שמיוחסת לו ההפללה, גם זה יתברר. עת לכל דבר.
ממשיכים. כידוע מסוכנותם של הפלסטינים היה עובדה מובנית. סכנת ההימלטות היא בנראה פגם
גנטי של מי שמתגוררים בשטחי A או B. סכנות אלה הן עובדה שמאיינת כל אפשרות לחלופת מעצר.
והרי איך יצליחו כוחות הביטחון למוצאם ולהביא אותם לדין כשעל ראשם מרחפת לה כעננה סבכנת
ההימלטות. ואני חשבתי בדיוק כמו שלפני כמה שעות בחושך באישון לילה חטפתם באותו שטח B חמישה עשר
חפים מפשע אחרים. בקלות. בקלות רבה מדי.
שעה ארוכה הקשיב השופט לצדדים, שעה ארוכה יותר הוא עיין והעמיק בראיות ובתיק בכל דקה
במשך הזמן הזה רק צמח לו ולבלב עלה התאנה. ברור היה לכל שהראיות לא מחזיקות דקה נוספת
של מעצר וצריך היה רק למצוא אמתלה. לבסוף שיחרר השופט את העצורים בתנאים לא הגיוניים,
כי קופת המדינה חייבת לדפוק ולתפוח. טרם פצה משהו פה ועוד לפני שיבשה הדיו על ההחלטה האמיצה,
בהמשך להחלטתו בלי לשים נקודה הוא המשיך כאילו ואמר והמשפט הבא היה חלק מההחלטה, "עיכוב
ביצוע". התביעה לא בקשה, אמר הסניגור. והשופט: " אני מכיר את שפת הגוף שלה". אני שמחה על ההכרות
העמוקה בשפת הגוף של האירגון, זה חשוב ללכידות, שלא נשכח שהשופט והתובעת חד הם, בגוף אני
מדברת אליך.
המשוחררים נאזקו. תיקון קטן וקוסמטי לפני שייקחו אותם נחשון אל מאחורי סורג ובריח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה