כשהסינגור תחת כיבוש

רבים מהסניגורים המייצגים עצורים בין גדרות צינורות הניקוז של הכיבוש, הינם פלסטינים

הנמצאים בעצמם תחת כיבוש. רובם עובדים

בעמותות כמו מועדון האסיר ונותנים סיוע

משפטי תמורת תשלום זעום כמעשה שבשליחות. עד כמה מאפשרת להם המערכת שהם נתיניה לעשות את עבודתם נאמנה? היכן עובד הקו  הדק בין סניגור לבין נכבש, אשם, אוייב? ומהם גבולות הכוח?

הסניגורים הכבושים אינם מדברים את שפת המקום, שפת הכובש, הם אמנם שולטים בשפה המשפטית ולרוב גם בעיברית, אבל השיח הכולל על דקויותיו, תרבותו הגיגיו ו"ההווי " שלו, אינו השיח שלהם. עובדות אלה "מסנדלות" במידה לא מועטה את יכולותיהם, חריפותם. ולעיתים אף יכולות להוציא את העוקץ מטיעוניהם. גם קבלתם במערכת הקשה והאכזרית הזו אינה מובינת מאליה. 

והרי הם אלה שנמצאים תחת כיבושו של הריבון, הם חלק מהאוייב, מצידו השני של המתרס, של מדורת השבט.

לא אחת ראיתי שדבריהם נקטעים בביטול, שהם מקבלים יחס עויין, שטיעוניהם נפסלים שניה אחרי שהתקבלו או

לפחות זכו להקשבה אותם טיעונים ע"י עורכי דין ישראלים,שלא לומר יהודים מהגזע הנכון.

התובעים והשופטים בצינורות הניקוז של הכיבוש שגם בשגרה נוהגים כקרקס שהחוק ממנו והלאה, נוהגים כך

ביתר שאת כשהסניגור פלסטיני. דיונים ליחשושים והווי בין התובע לשופט הם עניין שבשגרה, אסור מכל איסור

לנהלם בזמן החלטת השופט או אחריה. במו עיניי השתיים נכחתי באותו דיון כשהתובעת עשתה זאת וננזפה ע"י

סניגור יהודי טוב וויתרה, כשזה טרם סגר את הדלת מאחוריו ושותפו הפלסטיני המשיך בדיון שוב נסתה התובעת
את מזלה להתלחשש עם השופו ואף להכתיב פסקה שלמה לקלדנית וכל זאת אחרי ההחלטה ובמהלכה, והרי אין
להתדיין בנוכחות צד אחד בשלב זה, הסניגור הפלסטיני מחה כמו שעשה מספר דקות קודם חברו היהודי אך קולו
לא נשמע.
פעמיים הייתי עדה לזה בשבל תקלה טכנית מטופשת לא הוכנסו משפחות הפלסטינים לצינור הניקוז של הכיבוש,
עורכי ההדין הפלסטינים המגיעים מאותו חבל ארץ, דרך אותו פשפש סובבו חלקם על עקביהם, כי לעיתים קרובות
מדי ההשפלה קשה מנשוא. קשה מלהכיל. מעבר לעוול שדיונים נדחו, עצורים הוכנסו שוב  מאחורי סורג ובריח, גם
העו"ד לא יכול לעבוד בתנאים אלה. לא פלא הוא שקורה שהם מאבדים את בטחונם ולא יכולים למצות את מלוא
כישוריהם המקצועיים.
סניגורים תחת כיבוש הם קצת כמו עצורים בחולצות צחורות ומגוהצות היטב והעניבה עניבת חנק היא.
בחודשים האחרונים הרהיב האירגון עוז ופשט על שני משרדי עורכי דין חשובים בנבלוס ובמזרח ירושלים. הם הואשמו
בפרטי אישום שונים. משרדים שעוסקים בזכויות אדם והואשמו בחברות בארגון לא מוכר שההכרזה על היותו כז
הייתה רק יומיים אחרי מעצרם. או קבלת כספים מארגון אוייב. מתוקף תפקידם בם מייצגים עצורים מארגונים שונים
ומקבלים שכר על עמלם. האם היו מעזים לפרוץ כך באישון לילה ולבצע מעצרים במשרד עורכי דין יהודיים המטפלים
במיקרים דומים? אני מסופקת. חקירות, מכות חשמל? כי כמו מרשיך אתה תמיד חלק מארגון לא מוכר - אוייב.
כי כאן בצינורות הניקוז של הכיבוש אם אתתה פלסטיני, אתה אוייב עם הגלימה או בלעדיה. 

    

  

אני מאשימה

אני כהן אלונה אזרחית מדינת ישראל מאשימה. אני מאשימה בהאשמות כבדות
על פשעים נגד האנושות את החברה האזרחית והמליטריסטית בה אני חיה.
את החברה בה גדלתי והתברכתי בכוח להפנות לה את גבי. נתברכתי ביושרה
לשאול, לקרוא תיגר להאשים,
אני מאשימה את ממשלות ישראל לדורותיהן, את הרשות המחוקקת השופטת והמבצעת.
אני מאשימה את מערכת החינוך, את בתי המשפט הישראלים שמהווים את עלי התאנה
את בתי המשפט הצבאיים על איון כל חוקיות ולו למראית עין, על עצם קיומם. אני מאשימה
את מעצבי התרבות, שמזרימים תרבות מליטריסטית, לאומנית, אלימה, פושעת, אני מאשימה
את מבצעיה,את רובם של האמנים שנתנו יד להנחיל תרבות, פולקלור והווי זה.
אני מאשימה את מי שזרה חול בעיני אזרחי המדינה, שיקר, הערים והטביע את שקריו כאילו
ופניו לשלום. אני מאשימה את קברניטי השלום. אני מאשימה את כל מי ששלום על דל שפתיו.
אני מאשימה את צבא ההגנה לישראל, על השם על התואר, על השקר. אני מאשימה את מי שהמציא
את המושג טוהר הנשק. אני מאשימה את כל מי שחינך דורות מטרפ"ט ועד לבנון השניה על
עיוות ההסטוריה, אני מאשימה את התקשורת על הפמפום, על היותם שופר ולא כלי מבקר.
אני מאשימה את הדמוקרטיה לו הייתה ואת. יכולתי להמשיך ברשימה אבל אפסיק.
אני בעיקר מאשימה את כל האנשים שיש להם שם ותעודת זהות.
אני מאשימה את אולמרט ולא באתנן, את ברק ולא באקירוב. אני מאשימה רבים ורעים בפשעים
כנגד האנושות. בדיכוי, הרעבה, מלחמות יש ברירה. ורצח המון המון רצח.
כיי בכל מרפסת יש שלולית והיא מדממת. ולא נמשיך לנצח לגדל שם פטרוזיליה.
אני לא רוצה להניח כאן את שמות הקורבנות כי בשם מעטים מדי אני יודעת לנקוב.
אבל לואי ויכולתי להניח כאן את שמות הפושעים. אלה, מהמרפסת מהאוטובוס מככר העיר,
אתם.
כי מוסטפא תמימי, וחלימי, ובאסם אבו רחמה ומ'חמד דורה לא מתו מעצמם. מישו היה שם מאחורי
הקנה ומישו חינך, ומישו הסביר, ומישו נתן את הפקודה ואחר את הנשק. ועוד אחד ששר שירי גבורה
ועוד פרשן שאמר שהתקשורת הבינלאומית אנטישמית, ומישהי כיבסה את המדים, ואחרת חיבקה בערב
על כוס טקילה והחבר'ה אמרו אתה הכי אחי. וכל השרשרת הזותי אשמה. החל מהמורה טלי ועד נותן הפקודה
וכולם צריכים לתת את הדין. והמראה המעוותת שלהם היא לא לונהפארק.  
כי על הרבה פחות מזה נמקים אנשים בכלא. וכשיש שתי מערכות משפט לא נותר אלא לפנות לאחת שלישית.
כזו שתעשה צדק.
ובמה אני מאשימה את כל אלה, אני מאשימה אותם ראשית בפשעים נגד האנושות ולא בפשעי מלחמה כי אין
כאן מלחמה ודאי שלא שני צדדים או סכסוך. אני מאשימה אותם בדיכוי, הרעבה, רצח, גזל, הפרת זכות האדם הבסיסית - חופש התנועה, כליאה. אני מאשימה אותם באמביציה חולה בדבקות במטרה כשהמטרה פשע. בשימוש בכל
האמצעים חוקיים ושאינם חוקיים. בבגידה, בשימוש ציני בעברם בגניבת ההיסטוריה.
אני כהן אלונה מורה באצבע מאשימה על חברה מקולקלת.

יום בצינור הניקוז של הכיבוש

בוקר בצינור הניקוז של הכיבוש - סאלם.

תור ארוך מהרגיל של פלסטינים מסתרך בצד הפלסטיני של שער הכניסה. אין נכנס, אין יוצא.

המון איש ואישה, משפחות העצורים מחכים בשקט מופתי למוצא פיו של הריבון, נראה שלריבון אין פתרון. במהרה הובהר לנו, תקלה טכנית, גרסאות שונות לה, האחת החשמל והשניה בעיות בפתיחת השער. לכאורה תקלה קטנה שניתן לפותרה אך לא כך כשמדובר במשפחות העצורים, הנתינים השקופים והמדוכאים של מערכת משומנת היטב שכל מטרתה היא דיכוי. המשפחות

שעברו מחסומים ומרורים בדרכן להגיע ולראות לו לרגע את יקירהן שנחטפו באישון לילה או באור יום אל תוך מלתעותיו של צינור הניקוז של הכיבוש מגורשות. בכניעה סובבים האנשים על עקביהם ועוזבים את המקום, בכליהם שקית אוכל אולי שתיה או סגריות שהכינו ליום הארוך

ושק של תקווה שנגוזה במחי פקודה. היום לא נכנסים, המנעול, אתם יודעים? לא נמצא המפתח

למקום לכלא הזה. הכניעה בה מתקבל העלבון, מרעידה, מצמררת, גזירת גורל של מי שגזירות 

כאלה הן שגרת יומן. 

בניגוד מעיק ההתייחסות אלינו, המבקרים תרתי משמע הישראלים מסבירת פנים ונינוחה יותר. כמו

היעדר הפלסטינים משרה איזה רוגע וביטחון על הזרוע שומרת הסדר בצינור הניקוז של הכיבוש.

רגוע שם, לא צריך לצעוקף לנזוף, להתעמר, לא מסריח כמו ששמעתי לא אחת ביקורת על הפלסטינים,

רק צחנת המקום עומדת באוויר דחוסה ומעיקה.

הדיונים מתחילים. עד תום ההליכים מבקשת התביעה כי עד תום ההליכים זה הבוקר טוב של צינורות

הניקוז של הכיבוש. הסניגור פורם ומאיין אחת לאחת את ההאשמות וראיות התביעה שנכתבו ביד קלה,

קלה מדי. ההפגנה אינה מחאה מדינית על השלטון אלא מחאה על סגירת הדרך לעיר המחוז והזכות

לתנועה. הראיות שנגבו בחקירה קשה תוך כדי שימוש במדובבים, פרקטיקה אכזרית וידועה לשימצה - 

עינויי הנפש מופרכות בזו אחר זו. עדי התביעה מפלילים כפי הנראה תוך כדי לחץ בלתי נסבל גם

אנשים ששהו בכלא באותה עת. אבל את התביעה העובדות לא מבלבלות, בירור קצר עם הכלא

והתובעת חוזרת עם חיוך קרטון קרוע של מנצחת נכון שיוסוף שתווי על שלוש מארבעת שמותיו

שהה בכלא ועדיין, נכון ששם האח זהה אבל יש הרבה כאלה בכפר. ואיך נדע שיוסוף שתוואי הזה

אינו יוסף שתווי אחר או אחר או אחר, יש הרבה כאלה עם אותם שמות, כבר אמרנו? לימור מותק,

גם יש הרבה לימור בצינורות הניקוז של הכיבוש. ובכלל זהו לא השלב לברר את העובדות. תמיד

אפשר לעשות זאת שהנאשמים לכאורה מאחורי סורג ובריח. עוד נמצא איזה יוסוף שתווי. והעצור

השני ששהה במעצר בזמן שמיוחסת לו ההפללה, גם זה יתברר. עת לכל דבר. 

ממשיכים. כידוע מסוכנותם של הפלסטינים היה עובדה מובנית. סכנת ההימלטות היא בנראה פגם

גנטי של מי שמתגוררים בשטחי A או B. סכנות אלה הן עובדה שמאיינת כל אפשרות לחלופת מעצר.

והרי איך יצליחו כוחות הביטחון למוצאם ולהביא אותם לדין כשעל ראשם מרחפת לה כעננה סבכנת

ההימלטות. ואני חשבתי בדיוק כמו שלפני כמה שעות בחושך באישון לילה חטפתם באותו שטח B חמישה עשר

חפים מפשע אחרים. בקלות. בקלות רבה מדי. 

שעה ארוכה הקשיב השופט לצדדים, שעה ארוכה יותר הוא עיין והעמיק בראיות ובתיק בכל דקה

במשך הזמן הזה רק צמח לו ולבלב עלה התאנה. ברור היה לכל שהראיות לא מחזיקות דקה נוספת

של מעצר וצריך היה רק למצוא אמתלה. לבסוף שיחרר השופט את העצורים בתנאים לא הגיוניים,

כי קופת המדינה חייבת לדפוק ולתפוח. טרם פצה משהו פה ועוד לפני שיבשה הדיו על ההחלטה האמיצה,

בהמשך להחלטתו בלי לשים נקודה הוא המשיך כאילו ואמר והמשפט הבא היה חלק מההחלטה, "עיכוב

ביצוע". התביעה לא בקשה, אמר הסניגור. והשופט: " אני מכיר את שפת הגוף שלה". אני שמחה על ההכרות

העמוקה בשפת הגוף של האירגון, זה חשוב ללכידות, שלא נשכח שהשופט והתובעת חד הם, בגוף אני 

מדברת אליך. 

המשוחררים נאזקו. תיקון קטן וקוסמטי לפני שייקחו אותם נחשון אל מאחורי סורג ובריח.