יש רגליים לחופש, הן צועדות. לעיתים בועטות לעיתים נגררות אבל הן תגענה.
לגדרות אין מאומה. רק בטון תיל ומכשול. העתיד כאמור צועד ברגלים, הוא
אינו מסורג.
מהי צעדת החופש? מה בקשו מבקשי המקלט?
בהנחה עקרה שבתי הכלא מיועדים למי שמעדו. מבקשי המקלט אינם עונים להגדרה.
לא מעדו לא סרחו ברחו מהתופת אל מה שנשאר מחייהם כמו הוריי השניים כמו מרבית
מי שהגיע הנה. (לא ארחיב על הזכות או הבינה להשתלב או על הדרך) מבקשי המקלט
מעולם לא הביעו רצון להשתלט על המרחב.
האנשים שראיתי צולעים במדרגות אחרי הליכה ממושכת אינם איום על קיומי נהפוך הוא
הם האירו לי את החור השחור שבו אני חיה. הם היו לי למראה. זו המראה שרובנו לא מעזים
להשיר אליה מבט. וכשכבר עושים את זה זה מלווה בדבשות עקומות ומעוותות של הצדקות.
אז אין תירוץ ואין הצדקה. להסתכל לפליטים בעיניים זה לראות את העקמומית, החטוטרת שלנו
בשיא גודלה בשיא עיוותה. מפלצת מדינת ישראל, מבוהלת , היסטרית, אכזרית ומרושעת.
אפילו אני בעומדי שם מול מבקשי המקלט עם כל האור הזה שלהם. הסטתי לרגע ראש והזלתי
דמעה. בושה ועוולות דמעות מלוחות. לא חשתי רחמים הם אלו שהיו צריכים לרחם עלי.להם כאבו
הרגליים, לי התרסק הלב והראש.
היו מראות כואבים לעיתים מדממים אבל הייתה זו הבושה ומעבר לכל החברות החיבוק. ללא שפה
או הסטוריה אלו הם חבריי האמתיים שותפיי לדרך אהוביי. האנשים המופלאים האלה שהסתובבתי
בניהם והחלפנו מבט, חיוך אלו הם עניי עירי איתם אבחר להיות באי בודד.
על אמנת הפליט, על האין חוקי הגירה על חוק השבות על האיוולת. בפעם אחרת. הפוסט הזה הוא
רק רגשני ואוהב.
תודה לפליטים שהאירו. תודה לחברים שנו די להודות. ותודה על הזכות.
סליחה גדולה על איך שזה נגמר כי באלימות אנחנו הכי אחי. אבל תמיד אזכור גם ברגעים קשים אלה
שיש רגליים לחופש.
http://www.youtube.com/watch?v=E3mpT4H2LN4
לגדרות אין מאומה. רק בטון תיל ומכשול. העתיד כאמור צועד ברגלים, הוא
אינו מסורג.
מהי צעדת החופש? מה בקשו מבקשי המקלט?
בהנחה עקרה שבתי הכלא מיועדים למי שמעדו. מבקשי המקלט אינם עונים להגדרה.
לא מעדו לא סרחו ברחו מהתופת אל מה שנשאר מחייהם כמו הוריי השניים כמו מרבית
מי שהגיע הנה. (לא ארחיב על הזכות או הבינה להשתלב או על הדרך) מבקשי המקלט
מעולם לא הביעו רצון להשתלט על המרחב.
האנשים שראיתי צולעים במדרגות אחרי הליכה ממושכת אינם איום על קיומי נהפוך הוא
הם האירו לי את החור השחור שבו אני חיה. הם היו לי למראה. זו המראה שרובנו לא מעזים
להשיר אליה מבט. וכשכבר עושים את זה זה מלווה בדבשות עקומות ומעוותות של הצדקות.
אז אין תירוץ ואין הצדקה. להסתכל לפליטים בעיניים זה לראות את העקמומית, החטוטרת שלנו
בשיא גודלה בשיא עיוותה. מפלצת מדינת ישראל, מבוהלת , היסטרית, אכזרית ומרושעת.
אפילו אני בעומדי שם מול מבקשי המקלט עם כל האור הזה שלהם. הסטתי לרגע ראש והזלתי
דמעה. בושה ועוולות דמעות מלוחות. לא חשתי רחמים הם אלו שהיו צריכים לרחם עלי.להם כאבו
הרגליים, לי התרסק הלב והראש.
היו מראות כואבים לעיתים מדממים אבל הייתה זו הבושה ומעבר לכל החברות החיבוק. ללא שפה
או הסטוריה אלו הם חבריי האמתיים שותפיי לדרך אהוביי. האנשים המופלאים האלה שהסתובבתי
בניהם והחלפנו מבט, חיוך אלו הם עניי עירי איתם אבחר להיות באי בודד.
על אמנת הפליט, על האין חוקי הגירה על חוק השבות על האיוולת. בפעם אחרת. הפוסט הזה הוא
רק רגשני ואוהב.
תודה לפליטים שהאירו. תודה לחברים שנו די להודות. ותודה על הזכות.
סליחה גדולה על איך שזה נגמר כי באלימות אנחנו הכי אחי. אבל תמיד אזכור גם ברגעים קשים אלה
שיש רגליים לחופש.
http://www.youtube.com/watch?v=E3mpT4H2LN4
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה