יום רביעי, 25 בדצמבר 2013

צינור הניקוז של הכיבוש - חטיפה לאור יום

בוקר טוב ישראל.
שמונה בבוקר אור ליום שישי נחטף מורד שתאווי על ידי כוחות הביטחון, ביטחון כמובן מהם והלאה
לצורך העניין נקרא להם צבא הכיבוש כי זו מלאכתם, אמונתם ואומנותם.
מאותו רגע הכל לוט בערפל. בוקר בהיר בקדום ורגע אפל בפרצופה של המדינה.
מעטים ומופרכים הדברים שלכאורה מורד הואשם בהם. משוללי כל אחיזה במציאות. דוחות סודיים
לא יכסו על החרפה ודאי שלא יאירו את הטמטום והעוולות. את חוסר הצדק ודאי את חוסר הסדר.
אז ככה. במשך ארבעה ימים מורד אפילו לא נחקר, לא ניתנה לו האפשרות להציג את גרסתו.
כי סודי זה לא הכי, אחי. האשמות לכאורה שהוצגו בפתחו של צינור הניקוז של הכיבוש מופרכים והופרכו.
שטח צבאי סגור. ללא צו סמוך לביתו, נו באמת? אנחנו מתקרבים ל 2014 על פקס שמעו שם בדמוקרטיה הגדולה?
אז אין צו. הסתה? מגפון, נו אז חייל ראה מגפון, וכבוד לביטחון.
אם כל חייל יכול בכל זמן נתון לחטוף כל אחד באשמה שהוא פלסטיני אז אין לאן להוביל את החרפה.
את מורד ייצגו שני עורכי דין מעולים וסוללה של חברים. אני מוטרדת מאוד מה היה קורה אילולא זה.
וכמה אנשים שאנחנו  לא יודעים את שמם נמקים שם באופל הסודי בצינור הניקוז של הכיבוש.
אין מילים להודות לנרי הרמתי ולעאדל סמרה עורכי דינו. ולכל העושים במלאכה. 

יום רביעי, 18 בדצמבר 2013

יש רגליים לחופש.

יש רגליים לחופש, הן צועדות. לעיתים בועטות לעיתים נגררות אבל הן תגענה.
לגדרות אין מאומה. רק בטון תיל ומכשול. העתיד כאמור צועד ברגלים, הוא
אינו מסורג.
מהי צעדת החופש? מה בקשו מבקשי המקלט?
בהנחה עקרה שבתי הכלא מיועדים למי שמעדו. מבקשי המקלט אינם עונים להגדרה.
לא מעדו לא סרחו ברחו מהתופת אל מה שנשאר מחייהם כמו הוריי השניים כמו מרבית
מי שהגיע הנה. (לא ארחיב על הזכות או הבינה להשתלב או על הדרך) מבקשי המקלט
מעולם לא הביעו רצון להשתלט על המרחב.
האנשים שראיתי צולעים במדרגות אחרי הליכה ממושכת אינם איום על קיומי נהפוך הוא
הם האירו לי את החור השחור שבו אני חיה. הם היו לי למראה. זו המראה שרובנו לא מעזים
להשיר אליה מבט. וכשכבר עושים את זה זה מלווה בדבשות עקומות ומעוותות של הצדקות.
אז אין תירוץ ואין הצדקה. להסתכל לפליטים בעיניים זה לראות את העקמומית, החטוטרת שלנו
בשיא גודלה בשיא עיוותה. מפלצת מדינת ישראל, מבוהלת , היסטרית, אכזרית ומרושעת.
אפילו אני בעומדי שם מול מבקשי המקלט עם כל האור הזה שלהם. הסטתי לרגע ראש והזלתי
דמעה. בושה ועוולות דמעות מלוחות. לא חשתי רחמים הם אלו שהיו צריכים לרחם עלי.להם כאבו
הרגליים, לי התרסק הלב והראש.
היו מראות כואבים לעיתים מדממים אבל הייתה זו הבושה ומעבר לכל החברות החיבוק. ללא שפה
או הסטוריה אלו הם חבריי האמתיים שותפיי לדרך אהוביי. האנשים המופלאים האלה שהסתובבתי
 בניהם והחלפנו מבט, חיוך אלו הם עניי עירי איתם אבחר להיות באי בודד.
על אמנת הפליט, על האין חוקי הגירה על חוק השבות על האיוולת. בפעם אחרת. הפוסט הזה הוא
רק רגשני ואוהב.
תודה לפליטים שהאירו. תודה לחברים שנו די להודות. ותודה על הזכות.
סליחה גדולה על איך שזה נגמר כי באלימות אנחנו הכי אחי. אבל תמיד אזכור גם ברגעים קשים אלה
שיש רגליים לחופש.
http://www.youtube.com/watch?v=E3mpT4H2LN4