יום שלישי, 29 באוקטובר 2013

צינור הניקוז של הכיבוש - לקרוע את התיל, לנשוף במסך הערפל ולחשוף את השר הזה שרגליו אזוקות

אני מצטרת על כל הקורבנות לא כעם אלא כפרטים צר לי על הקרובים איש ואישה ילד וילדה.

היום כשרבים מלינים על שחרור האסירים הפלסטינים. על ערעור החוק וזילות הדין אני מורה אצבע מאשימה אל מול המערכת. מערכת שחוקיותה מוטלת בספק, מערכת שאין בה ולו מידה של צדק אבל רחוקה באלף מונים גם מעשיית סדר. ככזאת היא מערערת שלא נאמר מאיינת כל בקורת על הפרת פסיקותיה. 
עשרות רבות של פלסטינים עוברים דרך צינורות הניקוז של הכיבוש נשפטים על פי חוקי אפרטהייד שאין בינם לבין חוק המוכר במדינת ישראל דבר וחצי דבר. ירושות עבשות של חוקי המנדט, החוק הירדני ותקנות לשעת חירום, כל אלה
שמות נרדפים לעוקפי חוק. 
מדינה שכולאת ארבעה וחצי מליון איש במרחב להלן, האויב הפלסטיני ודולה על בסיס יומיומי באופן כמעט שרירותי פרטים שסומנו או שנקרו בדרכם וכולאת אותם באופן פרטני מאחורי סורג ובריח ביום הדין מקשה על ברירת היחיד מתוך הקולקטיב. 
אינני טוענת לחפותם של כל הפלסטינים אבל מציעה מבט אחר ושונה. כזה שמתחשב במרחב ובנסיבות. כזה שמאיר באור
שונה, בפלורסנט מציאות שאנחנו נוטים לעמעם באור נגוהות. 
מערכת משפט עצמאית שחוסה תחת מטריית הריבון אך מתנהלת כמו הכל מותר ומתיר כל עכבה ורסן. לא יכולה לדרוש
ביום הדין שסמכויותיה יתקבלו כמובן מאליו. הקולקטיב הלאומי המרים אותה על נס לא מחסן אותה בפני ביקורת. 
הביקורת מגיעה לעתים דווקא כשהחיבוק חם ואוהב. 
סוגיית האסירים הפוליטיים לא צריכה וחבל לה שעולה רק היום. אבל אין יום נכון מזה לשאול שאלות. 
השאלות אמורות להעלות במקביל הן המרחב הפוליטי והן במרחב המשפטי ויש להרהר ולערער על נקודות ההשקה שלהם.
כיצד קרה שהפוליטי חדר והשריש את עצמו כל כך עד כדי הפיכת הדין המשפטי לעושה דברו? כיצד מקפלת את עצמה מערכת משפט עד כדי בניית מערכת משפט עצמאית עם חוקים משלה שכל מטרתה הוא להיות המוציאה לפועל של אג'נדת דיכוי פוליטית? מהו ערכו או חוסנו של צבא שיש לו  מערכת משפט משלו? או להפך מהו ערכה וחוסנה של מערכת משפט שיש לה צבא משלה?
ואם היה לו ערך משפטי מבוסס האם היה נאלם אל מול מחווה פוליטית? 
בתוך השלולית המעופשת בין קרקור הקורבנות האם מישהו נתן את הדעת על חוקיות ההתנגדות לדיכוי וכיבוש? אז הנה התשובה התנגדות לכיבוש אינה רק חוקית אלא גם מוסרית. על מוסריותו של הכובש, על הסימטריה במניין הקורבנות, 
או שיש דם סמוק ממיץ תפוזים? על בין טרור בחסות מדינה ריבונית להלן צבא הכיבוש לבין טרור כהגדרתו של מי שבעוונותינו אינו חוסה תחת ההגדרה של מדינה ריבונית. 
חנוכה עלינו יותר מ1400 איש נרצחו בעזה תחת הכותרת החגיגית "עופרת יצוקה" וכמה עמודי וענני עשן מדממים? 
 וביומיום כמה אנשים רצחנו השבוע, החודש השנה ב 64 השנים אחרונות והרוצחים אינם משוחררים כי מעולם לא נאסרו על פשעיהם? 
26 האנשים שישוחררו היום אולי פשעו ואולי לא, אבל ללא ספק דין צודק לא ניתן להם. ואין נשיא שיחון אותם כי לא במדינתם נשפטו. 
חלקם פגעו בחיילים ועם כל הכאב של כל אמא בנפרד אין דין חייל חמוש, כובש כדין אזרח. 
במבט פוליטי האסירים הפוליטיים חייבים להשתחרר לצערי מעט מדי מאוחר מדי ולא כמחווה אלא כחלק מתהליך של סליחה והתנצלות על פשעים שחטאנו. לא כי לא חטאו אלא כי המקום הזה גבה את חירותם יותר מפעמיים. הם חייבים להשתחרר
כחלק מלהחזיר שגרת חיים שנגזלה שדוכאה בכיבוש הארוך בהיסטוריה המודרנית. זהו לא תנאי מוקדם. זוהי חובת המקרבן לקורבנו., זוהי החזרת החירות פעמיים בפעם הבאה כשהם לא יעברו מחסום. במבט משפטי יבוטל לאלתר המשפט הצבאי, ייסגרו עופר וסאלם ומשפט אחד לכל מדינת כל אזרחיה. יבוטל האפרטהייד במשפט. 
ושוב כמו בהתחלה מרכינה ראש בפני קרובי המתים.      

יום ראשון, 13 באוקטובר 2013

צינור הניקוז של הכיבוש - כבודו בין עייפות לבדיחות הדעת.


בוקר באולם שבע - אולם מעצרים. החדר בו שואבים חירות כמו שואב אבק יעיל במיוחד. כבוד השופט עייף, כבוד ממנו והלאה. כל המימיקה שלו אומרת עייפות, לאות. חורץ גורלות בפיהוק מופגן. ורק אם מישהו פספס את הפגנת העייפות הבוטה הוא מכריז בקול לאה "התחלנו מאוחר נגמור מוקדם, יאללה נתחיל" ובמה נתחיל? בעיקר. המוציא תבן מהמוץ, אמנם העצורים הם הצעירים באולם אך מתנהגים בבגרות. פחד, חשש, כנראה עייפות מימים של חקירות מפרכות,לילות טרופי שינה, וגורל עלום שמופקד בידי הארגון, שמבחינתו הם האויב. הגנון מתנהל לו בין השופט לעורכי הדין שמכריז על שני עורכי דין שלא יכולים להימצא ביחד באולם. כולם צוחקים חוק משועשע אולי בדיחה פנימית המובנת רק להם. נראה כאילו לשם כך התכנסנו.
אחרי שהפרדנו בין טלי למשה והבטחנו שאף אחד לא ימשוך לשני בצמה אפשר להתחיל.
דרוכים ופעורי עיניים מחכים העצורים לדיון בעניינם שמיותר לציין שמתנהל בהרבה פחות תשומת לב
וחשיבות ממשיכות הצמה של עורכי הדין בניצוחו של המאסטרו.
שני צעירים מואשמים בעבירת רכוש. התובע, תובע כוונה תחילה, תכנון מורכב ומסוכנות. אנא מסתברא
שני הצעירים יצאו לסיבוב ראו ציוד בצד הדרך ולקחו אותו. תכנון מראש? אמצעים מתוחכמים? מסוכנות?
האחד שאביו נוכח באולם משתחרר בערבות גבוהה של 6,000 שקלים ועוד תנאים ואילו השני יתום מאב
ואמו חולה ואין מי שיעזור לו מחכה לרוע הגזירה. לפתע מחליפה בדיחות הדעת את עייפות השופט.
מי בא אליך? הוא שואל, אחי עונה העציר. בן כמה הוא בן 7? מתלהב השופט מבדיחתו. ומי מת אבא, או
אמא תחליט ממשיך השופט בדברי שנינה. בקושי רב מסביר העציר בפעם המי יודע כמה שאביו מת ואמו חולה.
ולא, אחיו לא בן 7. עובדות שלא מונעות מהשופט להשית עליו את אותם התנאים, אלה שלעולם לא יוכל לעמוד
בהם. כנגד העציר הבא אין כתב אישום - אין. אבל עבר יש לו - והרי נולד פלסטיני. העתיד כנראה לוט בערפל מוחבא
היטב בכיסם של השופט והתובע שמקבל שלושה ימים מחירותו של העציר כדי לרקום לו אישום. החשד, מגע עם
ארגון עויין ועברה על חוק ההסתננות העציר עזתי וזה מזכיר לשופט בדיחה, יש טלפונים בעזה? האולם גועה בצחוק
מה שפותח את תאבונו של השופט להברקה נוספת, :זה ארגון בתי הכנסת, אוי סליחה המסגדים בעזה?" בדחן כבודו.
מתרווח בחדר שבע כמו בסלון הפרטי שלו, מתבדח ומצמצם אנשים לכדי חדר צר אזוק ומסורג.
ואי אפשר בלי התופין הכי נפוץ בחדר שבע, הפיקנטריה של השבאב, "הנאשם הנ"ל, באזור, ארגן תהלוכה, אסיפה
או משמרת ללא רישיון או קרא או הסית לקיימן או עודד אותן או נטל בהן חלק, דהיינו ביום מעצרו או במועד סמוך
 ב.... או במקום סמוך לכך נטל הנאשם חלק בהפגנה המונית אשר כללה יידוי אבנים המוני לעבר כוחות הביטחון. "
אם מישו מבין במה נאשם הנאשם או שאינו נאשם. על בדיוק כאלה יושבים מאות צעירים שנלחמים על חירותם מאחורי סורג ובריח.
אנחנו עדיין בחדר שבע. רגע של ערבית, מוחכמא מלשון חכמה מסביר השופט.