אני מצטרת על כל הקורבנות לא כעם אלא כפרטים צר לי על הקרובים איש ואישה ילד וילדה.
היום כשרבים מלינים על שחרור האסירים הפלסטינים. על ערעור החוק וזילות הדין אני מורה אצבע מאשימה אל מול המערכת. מערכת שחוקיותה מוטלת בספק, מערכת שאין בה ולו מידה של צדק אבל רחוקה באלף מונים גם מעשיית סדר. ככזאת היא מערערת שלא נאמר מאיינת כל בקורת על הפרת פסיקותיה.
עשרות רבות של פלסטינים עוברים דרך צינורות הניקוז של הכיבוש נשפטים על פי חוקי אפרטהייד שאין בינם לבין חוק המוכר במדינת ישראל דבר וחצי דבר. ירושות עבשות של חוקי המנדט, החוק הירדני ותקנות לשעת חירום, כל אלה
שמות נרדפים לעוקפי חוק.
מדינה שכולאת ארבעה וחצי מליון איש במרחב להלן, האויב הפלסטיני ודולה על בסיס יומיומי באופן כמעט שרירותי פרטים שסומנו או שנקרו בדרכם וכולאת אותם באופן פרטני מאחורי סורג ובריח ביום הדין מקשה על ברירת היחיד מתוך הקולקטיב.
אינני טוענת לחפותם של כל הפלסטינים אבל מציעה מבט אחר ושונה. כזה שמתחשב במרחב ובנסיבות. כזה שמאיר באור
שונה, בפלורסנט מציאות שאנחנו נוטים לעמעם באור נגוהות.
מערכת משפט עצמאית שחוסה תחת מטריית הריבון אך מתנהלת כמו הכל מותר ומתיר כל עכבה ורסן. לא יכולה לדרוש
ביום הדין שסמכויותיה יתקבלו כמובן מאליו. הקולקטיב הלאומי המרים אותה על נס לא מחסן אותה בפני ביקורת.
הביקורת מגיעה לעתים דווקא כשהחיבוק חם ואוהב.
סוגיית האסירים הפוליטיים לא צריכה וחבל לה שעולה רק היום. אבל אין יום נכון מזה לשאול שאלות.
השאלות אמורות להעלות במקביל הן המרחב הפוליטי והן במרחב המשפטי ויש להרהר ולערער על נקודות ההשקה שלהם.
כיצד קרה שהפוליטי חדר והשריש את עצמו כל כך עד כדי הפיכת הדין המשפטי לעושה דברו? כיצד מקפלת את עצמה מערכת משפט עד כדי בניית מערכת משפט עצמאית עם חוקים משלה שכל מטרתה הוא להיות המוציאה לפועל של אג'נדת דיכוי פוליטית? מהו ערכו או חוסנו של צבא שיש לו מערכת משפט משלו? או להפך מהו ערכה וחוסנה של מערכת משפט שיש לה צבא משלה?
ואם היה לו ערך משפטי מבוסס האם היה נאלם אל מול מחווה פוליטית?
בתוך השלולית המעופשת בין קרקור הקורבנות האם מישהו נתן את הדעת על חוקיות ההתנגדות לדיכוי וכיבוש? אז הנה התשובה התנגדות לכיבוש אינה רק חוקית אלא גם מוסרית. על מוסריותו של הכובש, על הסימטריה במניין הקורבנות,
או שיש דם סמוק ממיץ תפוזים? על בין טרור בחסות מדינה ריבונית להלן צבא הכיבוש לבין טרור כהגדרתו של מי שבעוונותינו אינו חוסה תחת ההגדרה של מדינה ריבונית.
חנוכה עלינו יותר מ1400 איש נרצחו בעזה תחת הכותרת החגיגית "עופרת יצוקה" וכמה עמודי וענני עשן מדממים?
וביומיום כמה אנשים רצחנו השבוע, החודש השנה ב 64 השנים אחרונות והרוצחים אינם משוחררים כי מעולם לא נאסרו על פשעיהם?
26 האנשים שישוחררו היום אולי פשעו ואולי לא, אבל ללא ספק דין צודק לא ניתן להם. ואין נשיא שיחון אותם כי לא במדינתם נשפטו.
חלקם פגעו בחיילים ועם כל הכאב של כל אמא בנפרד אין דין חייל חמוש, כובש כדין אזרח.
במבט פוליטי האסירים הפוליטיים חייבים להשתחרר לצערי מעט מדי מאוחר מדי ולא כמחווה אלא כחלק מתהליך של סליחה והתנצלות על פשעים שחטאנו. לא כי לא חטאו אלא כי המקום הזה גבה את חירותם יותר מפעמיים. הם חייבים להשתחרר
כחלק מלהחזיר שגרת חיים שנגזלה שדוכאה בכיבוש הארוך בהיסטוריה המודרנית. זהו לא תנאי מוקדם. זוהי חובת המקרבן לקורבנו., זוהי החזרת החירות פעמיים בפעם הבאה כשהם לא יעברו מחסום. במבט משפטי יבוטל לאלתר המשפט הצבאי, ייסגרו עופר וסאלם ומשפט אחד לכל מדינת כל אזרחיה. יבוטל האפרטהייד במשפט.
ושוב כמו בהתחלה מרכינה ראש בפני קרובי המתים.
