צינור הניקוז של הרשע - שם זמני

מאחר ושמו אינו מייצג את תוכו, אקרא לו צינור הניקוז של הכיבוש.
מורה אצבע מאשימה אל מול הרשות השופטת. אצבע מאשימה והרהורים קשים.
בואכה סאלם או עופר, ניתן לראות בבירור את השלט גם אם הוא לא נמצא, הוא
ברור והוא קיים. האישום : פלסטיני. המטרה: איון ודיכוי. 

 אין פה כמעט זיכויים. כאן כולם אשמים בדיעבד ולאלתר כשהתובע הוא גם השופט

כל שנותר לתליין הוא לרקוד את ניצחונו בריקוד מושחת אל תוך זה, הבור השחור. 

העמדת הפנים מיותרת מראית העין לא נחוצה עינו של האח הגדול קורצת ואין מי

שיתבע צדק, אפילו לא סתם סדר. יש פתגם בערבית שאני כמובן לא אומרת אותו

נכון שמבקשים צדק ומחילה אצל השופט אבל אם גם השופט נגדך למי תפנה?  

מרגע שעברת את הפשפש (וכנראה עוד הרבה קודם) אינך עוד אדם פרטי או אדם

בכלל, אלא קולקטיב. עצורים וקרוביהם הם כולם אנשים שזהותם חד היא - האויב.

המבקרים הבאים לראות את יקיריהם, אמהות, אחיות, דודים או אבות צובאים על

השער הקטן כדי לראות חתיכת בן, אח או קרוב מובל אזוק אל גורלו, מגורשים משם

בצרחות ובגסות כמו היו עדר. אחורה ואירג'ה לעורה (אחורה בערבית) נשאגים בשנאה

ואדנות מתוך גרונותיהם של הסוהרים. הם מתרחקים מעט ומיד חוזרים שוב כדי לספוג

שוב את אותן הצעקות אך ביתר שאת. כנראה שהרצון לראות ולו לשביב שנייה חלקיק

קרוב משפחה שנחטף באישון לילה או באור יום מביתו ונקרע בגסות מחייו ובדרך גם

פורר משפחה שלמה חזק מההשפלה. נשים טרוטות עיניים מלילות בלי שינה מתלאות

הדרך, גברים שמנסים לאמוד את רוע הגזירה ולמצוא עוד עדות עוד פיסת מידע שתמתיק

את רוע הגזירה כולם פוערים עיניים בערגה ובדאגה. בליל של תחושות ורגשות יש שם,

אבל אין שם תקווה. רובם יצאו השכם בבוקר עוד בחשכה לפני עלות השחר כדי להגיע.

בדרכם ניכרו עוד ועוד מכשולים ואינספור חיילים גם הם מלקחים את אותה מדורה, גם

הם מאותו השבט. מדורת השבט. ואז מקריאים את שמותיהם של המובאים אל גזר דינם הידוע מראש.

ילדים ונערים חטופים שנאזקו והולבשו בחום אסירים ללא חטא. אשמתם כנאמר - פלסטיני.

השמות אינם נהגים נכון כי גם למי שיש ארבע שמות כנראה אין לו שם. המשפחות ששם

יקיריהן נקרא מורשות להיכנס להיכל, חדרים אפלים - צינורות הניקוז של הרשע.

מכאן והילך רק זחיחות, יהירות ורשע. השופטים, התובעים, העדים, הקלדנים והמתורגמן,

הסוהרים והאזיקים - להלן השבט. זחוח ובטוח בעצמו. אדון. חורץ הגורלות לחומרא ולחומרא

יותר, קולא לא באה אצל החדר הזה. כולם מאותו ארגון נפשע. מטרתם חד היא ותפקידיהם

מטשטשים ומתערבבים. השופט הוא גם התובע וגם התליין. והמטרה מקסימום עונש על אין

עבירה. העצורים נכנסים בזה אחר זה כמו על סרט נע בלי המסוע רק האזיקים מקרקשים - על

רגלי העצורים ובידיהם של הסוהרים - סוג של הפגנת כוח והתעללות. מיותר לציין שהעצורים
נשפטים שלא בשפתם. המתרגם לעיתים קרובות מדי עסוק באייפון שלו יותר מאשר בתרגום.
כי כאן הפרטים תרתי משמע לא חשובים. 

העצורים רובם נערים וילדים והאשמות דומות, התקהלות, יידוי אבנים ושאר תופינים.

רק עובדה קטנה נשכחה שם, שיידוי אבנים על צבא כובש הוא חוקי, בנימה אישית, לדעתי

גם מוסרי. אולם מעצרי ילדים ירי בכינון ישיר ושאר התנהלות הארגון אינה חוקית על פי

אותה אמנה . כך שבאופן פקדוקסלי יש כאן היפוך תפקידים והפושעים שופטים את החפים מפשע.
 נפלאות הן דרכי הכיבוש. 

העצורים גם הם זחוחים, רובם נכנסים לחדר מחויכים ובטוחים בעצמם. אולי בשל הידיעה

שגורלם נקבע מראש, אולי ההרגל לדיכוי שהם חווים משחר ילדותם, אולי בשל האמונה

בצדקת הדרך ואולי כי בעיני הסביבה, בעיני עצמם ולבטח בעיניי הם גם קצת גיבורים. 

גם תפקידם של מרבית הסנגורים טורם את חלקו לאווירת הזחיחות. רובם באים לסגור

כאן תיקים, חלקם אינם מתעמקים בכתבי האישום, ולא כולם רואים את טובת מרשם לנגד 

עיניהם. פה באים לסגור תיקים, לעשות עסקת טיעון ולעבור לבא בתור. ממכר ומכר. סחר.

אולם אל תתנו לאווירת הזחיחות לזרות חול בעיניכם, לתעתע. נחרצים פה גורלות.

מדמם פה, רע פה, עצוב פה, מתבצעים פה פשעים חמורים. מטלטל פה ופוצע וקורע נערים

משגרת חייהם, משפחות מיקירהן. השקט הוא לא מתוך ייראה למקום או למעמד, השקט

הוא הדיכוי. וכמו במרתפי החקירות שמטלטלים כדי שהנזק לא ייראה אבל הכל בפנים כבר

מרוסק כך גם כאן כהמשך, עוד חוליה בשרשרת גם אם הכל מתנהל בזחיחות ובעצלתיים

מרסקים וכותשים פה אנשים עד דק. 

לעיתים פורצת זעקת שבר מאחת הנשים, האמהות שלא יכולה להכיל את רוע הגזירה, וזו

מרעידה ומעידה על מה שבאמת קורה כאן בתוך כל אגם הזחיחות הזה. הבנאליות של הרשע.