צינור הניקוז של הכיבוש - חטיפה לאור יום

בוקר טוב ישראל.
שמונה בבוקר אור ליום שישי נחטף מורד שתאווי על ידי כוחות הביטחון, ביטחון כמובן מהם והלאה
לצורך העניין נקרא להם צבא הכיבוש כי זו מלאכתם, אמונתם ואומנותם.
מאותו רגע הכל לוט בערפל. בוקר בהיר בקדום ורגע אפל בפרצופה של המדינה.
מעטים ומופרכים הדברים שלכאורה מורד הואשם בהם. משוללי כל אחיזה במציאות. דוחות סודיים
לא יכסו על החרפה ודאי שלא יאירו את הטמטום והעוולות. את חוסר הצדק ודאי את חוסר הסדר.
אז ככה. במשך ארבעה ימים מורד אפילו לא נחקר, לא ניתנה לו האפשרות להציג את גרסתו.
כי סודי זה לא הכי, אחי. האשמות לכאורה שהוצגו בפתחו של צינור הניקוז של הכיבוש מופרכים והופרכו.
שטח צבאי סגור. ללא צו סמוך לביתו, נו באמת? אנחנו מתקרבים ל 2014 על פקס שמעו שם בדמוקרטיה הגדולה?
אז אין צו. הסתה? מגפון, נו אז חייל ראה מגפון, וכבוד לביטחון.
אם כל חייל יכול בכל זמן נתון לחטוף כל אחד באשמה שהוא פלסטיני אז אין לאן להוביל את החרפה.
את מורד ייצגו שני עורכי דין מעולים וסוללה של חברים. אני מוטרדת מאוד מה היה קורה אילולא זה.
וכמה אנשים שאנחנו  לא יודעים את שמם נמקים שם באופל הסודי בצינור הניקוז של הכיבוש.
אין מילים להודות לנרי הרמתי ולעאדל סמרה עורכי דינו. ולכל העושים במלאכה. 

יש רגליים לחופש.

יש רגליים לחופש, הן צועדות. לעיתים בועטות לעיתים נגררות אבל הן תגענה.
לגדרות אין מאומה. רק בטון תיל ומכשול. העתיד כאמור צועד ברגלים, הוא
אינו מסורג.
מהי צעדת החופש? מה בקשו מבקשי המקלט?
בהנחה עקרה שבתי הכלא מיועדים למי שמעדו. מבקשי המקלט אינם עונים להגדרה.
לא מעדו לא סרחו ברחו מהתופת אל מה שנשאר מחייהם כמו הוריי השניים כמו מרבית
מי שהגיע הנה. (לא ארחיב על הזכות או הבינה להשתלב או על הדרך) מבקשי המקלט
מעולם לא הביעו רצון להשתלט על המרחב.
האנשים שראיתי צולעים במדרגות אחרי הליכה ממושכת אינם איום על קיומי נהפוך הוא
הם האירו לי את החור השחור שבו אני חיה. הם היו לי למראה. זו המראה שרובנו לא מעזים
להשיר אליה מבט. וכשכבר עושים את זה זה מלווה בדבשות עקומות ומעוותות של הצדקות.
אז אין תירוץ ואין הצדקה. להסתכל לפליטים בעיניים זה לראות את העקמומית, החטוטרת שלנו
בשיא גודלה בשיא עיוותה. מפלצת מדינת ישראל, מבוהלת , היסטרית, אכזרית ומרושעת.
אפילו אני בעומדי שם מול מבקשי המקלט עם כל האור הזה שלהם. הסטתי לרגע ראש והזלתי
דמעה. בושה ועוולות דמעות מלוחות. לא חשתי רחמים הם אלו שהיו צריכים לרחם עלי.להם כאבו
הרגליים, לי התרסק הלב והראש.
היו מראות כואבים לעיתים מדממים אבל הייתה זו הבושה ומעבר לכל החברות החיבוק. ללא שפה
או הסטוריה אלו הם חבריי האמתיים שותפיי לדרך אהוביי. האנשים המופלאים האלה שהסתובבתי
 בניהם והחלפנו מבט, חיוך אלו הם עניי עירי איתם אבחר להיות באי בודד.
על אמנת הפליט, על האין חוקי הגירה על חוק השבות על האיוולת. בפעם אחרת. הפוסט הזה הוא
רק רגשני ואוהב.
תודה לפליטים שהאירו. תודה לחברים שנו די להודות. ותודה על הזכות.
סליחה גדולה על איך שזה נגמר כי באלימות אנחנו הכי אחי. אבל תמיד אזכור גם ברגעים קשים אלה
שיש רגליים לחופש.
http://www.youtube.com/watch?v=E3mpT4H2LN4

צינור הניקוז של הכיבוש - לקרוע את התיל, לנשוף במסך הערפל ולחשוף את השר הזה שרגליו אזוקות

אני מצטרת על כל הקורבנות לא כעם אלא כפרטים צר לי על הקרובים איש ואישה ילד וילדה.

היום כשרבים מלינים על שחרור האסירים הפלסטינים. על ערעור החוק וזילות הדין אני מורה אצבע מאשימה אל מול המערכת. מערכת שחוקיותה מוטלת בספק, מערכת שאין בה ולו מידה של צדק אבל רחוקה באלף מונים גם מעשיית סדר. ככזאת היא מערערת שלא נאמר מאיינת כל בקורת על הפרת פסיקותיה. 

עשרות רבות של פלסטינים עוברים דרך צינורות הניקוז של הכיבוש נשפטים על פי חוקי אפרטהייד שאין בינם לבין חוק המוכר במדינת ישראל דבר וחצי דבר. ירושות עבשות של חוקי המנדט, החוק הירדני ותקנות לשעת חירום, כל אלה

שמות נרדפים לעוקפי חוק. 

מדינה שכולאת ארבעה וחצי מליון איש במרחב להלן, האויב הפלסטיני ודולה על בסיס יומיומי באופן כמעט שרירותי פרטים שסומנו או שנקרו בדרכם וכולאת אותם באופן פרטני מאחורי סורג ובריח ביום הדין מקשה על ברירת היחיד מתוך הקולקטיב. 

אינני טוענת לחפותם של כל הפלסטינים אבל מציעה מבט אחר ושונה. כזה שמתחשב במרחב ובנסיבות. כזה שמאיר באור

שונה, בפלורסנט מציאות שאנחנו נוטים לעמעם באור נגוהות. 

מערכת משפט עצמאית שחוסה תחת מטריית הריבון אך מתנהלת כמו הכל מותר ומתיר כל עכבה ורסן. לא יכולה לדרוש

ביום הדין שסמכויותיה יתקבלו כמובן מאליו. הקולקטיב הלאומי המרים אותה על נס לא מחסן אותה בפני ביקורת. 

הביקורת מגיעה לעתים דווקא כשהחיבוק חם ואוהב. 

סוגיית האסירים הפוליטיים לא צריכה וחבל לה שעולה רק היום. אבל אין יום נכון מזה לשאול שאלות. 

השאלות אמורות להעלות במקביל הן המרחב הפוליטי והן במרחב המשפטי ויש להרהר ולערער על נקודות ההשקה שלהם.

כיצד קרה שהפוליטי חדר והשריש את עצמו כל כך עד כדי הפיכת הדין המשפטי לעושה דברו? כיצד מקפלת את עצמה מערכת משפט עד כדי בניית מערכת משפט עצמאית עם חוקים משלה שכל מטרתה הוא להיות המוציאה לפועל של אג'נדת דיכוי פוליטית? מהו ערכו או חוסנו של צבא שיש לו  מערכת משפט משלו? או להפך מהו ערכה וחוסנה של מערכת משפט שיש לה צבא משלה?

ואם היה לו ערך משפטי מבוסס האם היה נאלם אל מול מחווה פוליטית? 

בתוך השלולית המעופשת בין קרקור הקורבנות האם מישהו נתן את הדעת על חוקיות ההתנגדות לדיכוי וכיבוש? אז הנה התשובה התנגדות לכיבוש אינה רק חוקית אלא גם מוסרית. על מוסריותו של הכובש, על הסימטריה במניין הקורבנות, 

או שיש דם סמוק ממיץ תפוזים? על בין טרור בחסות מדינה ריבונית להלן צבא הכיבוש לבין טרור כהגדרתו של מי שבעוונותינו אינו חוסה תחת ההגדרה של מדינה ריבונית. 

חנוכה עלינו יותר מ1400 איש נרצחו בעזה תחת הכותרת החגיגית "עופרת יצוקה" וכמה עמודי וענני עשן מדממים? 

 וביומיום כמה אנשים רצחנו השבוע, החודש השנה ב 64 השנים אחרונות והרוצחים אינם משוחררים כי מעולם לא נאסרו על פשעיהם? 

26 האנשים שישוחררו היום אולי פשעו ואולי לא, אבל ללא ספק דין צודק לא ניתן להם. ואין נשיא שיחון אותם כי לא במדינתם נשפטו. 

חלקם פגעו בחיילים ועם כל הכאב של כל אמא בנפרד אין דין חייל חמוש, כובש כדין אזרח. 

במבט פוליטי האסירים הפוליטיים חייבים להשתחרר לצערי מעט מדי מאוחר מדי ולא כמחווה אלא כחלק מתהליך של סליחה והתנצלות על פשעים שחטאנו. לא כי לא חטאו אלא כי המקום הזה גבה את חירותם יותר מפעמיים. הם חייבים להשתחרר

כחלק מלהחזיר שגרת חיים שנגזלה שדוכאה בכיבוש הארוך בהיסטוריה המודרנית. זהו לא תנאי מוקדם. זוהי חובת המקרבן לקורבנו., זוהי החזרת החירות פעמיים בפעם הבאה כשהם לא יעברו מחסום. במבט משפטי יבוטל לאלתר המשפט הצבאי, ייסגרו עופר וסאלם ומשפט אחד לכל מדינת כל אזרחיה. יבוטל האפרטהייד במשפט. 

ושוב כמו בהתחלה מרכינה ראש בפני קרובי המתים.      

צינור הניקוז של הכיבוש - כבודו בין עייפות לבדיחות הדעת.

בוקר באולם שבע - אולם מעצרים. החדר בו שואבים חירות כמו שואב אבק יעיל במיוחד. כבוד השופט עייף, כבוד ממנו והלאה. כל המימיקה שלו אומרת עייפות, לאות. חורץ גורלות בפיהוק מופגן. ורק אם מישהו פספס את הפגנת העייפות הבוטה הוא מכריז בקול לאה "התחלנו מאוחר נגמור מוקדם, יאללה נתחיל" ובמה נתחיל? בעיקר. המוציא תבן מהמוץ, אמנם העצורים הם הצעירים באולם אך מתנהגים בבגרות. פחד, חשש, כנראה עייפות מימים של חקירות מפרכות,לילות טרופי שינה, וגורל עלום שמופקד בידי הארגון, שמבחינתו הם האויב. הגנון מתנהל לו בין השופט לעורכי הדין שמכריז על שני עורכי דין שלא יכולים להימצא ביחד באולם. כולם צוחקים חוק משועשע אולי בדיחה פנימית המובנת רק להם. נראה כאילו לשם כך התכנסנו.

אחרי שהפרדנו בין טלי למשה והבטחנו שאף אחד לא ימשוך לשני בצמה אפשר להתחיל.
דרוכים ופעורי עיניים מחכים העצורים לדיון בעניינם שמיותר לציין שמתנהל בהרבה פחות תשומת לב
וחשיבות ממשיכות הצמה של עורכי הדין בניצוחו של המאסטרו.
שני צעירים מואשמים בעבירת רכוש. התובע, תובע כוונה תחילה, תכנון מורכב ומסוכנות. אנא מסתברא
שני הצעירים יצאו לסיבוב ראו ציוד בצד הדרך ולקחו אותו. תכנון מראש? אמצעים מתוחכמים? מסוכנות?
האחד שאביו נוכח באולם משתחרר בערבות גבוהה של 6,000 שקלים ועוד תנאים ואילו השני יתום מאב
ואמו חולה ואין מי שיעזור לו מחכה לרוע הגזירה. לפתע מחליפה בדיחות הדעת את עייפות השופט.
מי בא אליך? הוא שואל, אחי עונה העציר. בן כמה הוא בן 7? מתלהב השופט מבדיחתו. ומי מת אבא, או
אמא תחליט ממשיך השופט בדברי שנינה. בקושי רב מסביר העציר בפעם המי יודע כמה שאביו מת ואמו חולה.
ולא, אחיו לא בן 7. עובדות שלא מונעות מהשופט להשית עליו את אותם התנאים, אלה שלעולם לא יוכל לעמוד
בהם. כנגד העציר הבא אין כתב אישום - אין. אבל עבר יש לו - והרי נולד פלסטיני. העתיד כנראה לוט בערפל מוחבא
היטב בכיסם של השופט והתובע שמקבל שלושה ימים מחירותו של העציר כדי לרקום לו אישום. החשד, מגע עם
ארגון עויין ועברה על חוק ההסתננות העציר עזתי וזה מזכיר לשופט בדיחה, יש טלפונים בעזה? האולם גועה בצחוק
מה שפותח את תאבונו של השופט להברקה נוספת, :זה ארגון בתי הכנסת, אוי סליחה המסגדים בעזה?" בדחן כבודו.
מתרווח בחדר שבע כמו בסלון הפרטי שלו, מתבדח ומצמצם אנשים לכדי חדר צר אזוק ומסורג.
ואי אפשר בלי התופין הכי נפוץ בחדר שבע, הפיקנטריה של השבאב, "הנאשם הנ"ל, באזור, ארגן תהלוכה, אסיפה
או משמרת ללא רישיון או קרא או הסית לקיימן או עודד אותן או נטל בהן חלק, דהיינו ביום מעצרו או במועד סמוך
 ב.... או במקום סמוך לכך נטל הנאשם חלק בהפגנה המונית אשר כללה יידוי אבנים המוני לעבר כוחות הביטחון. "
אם מישו מבין במה נאשם הנאשם או שאינו נאשם. על בדיוק כאלה יושבים מאות צעירים שנלחמים על חירותם מאחורי סורג ובריח.
אנחנו עדיין בחדר שבע. רגע של ערבית, מוחכמא מלשון חכמה מסביר השופט.  

ליהי - הכל פוליטי

Leehee Rothschild אלונה, אני לא הולכת להפוך סטטוס מאושר לדיון פוליטי, ואני מבקשת ממך לא לעשות את זה. אני רק אגיד שאם הייתי נמנעת מלשמוע או לראות כל מוזיקאי שיש לי איתו חילוקי דעות פוליטיים, כנראה שלא הייתי הולכת ליותר מדי הופעות, או שומעת יותר מדי מוזיקה.

צינורות הניקוז של הכיבוש

 דיני צבא משולים למשפט בארץ זרה. המערכת הצבאית מכילה רשימת חוקים אוטונומיים, שאולי לא סותרים את החוקים האזרחיים אבל בהחלט שונים ונבדלים מהם. ניתן להשוות את מערכת המשפט הצבאית , דיני צבא וכל המשתמע מכך לחוקי המשחק של כדורעף חופים לדוגמא מול חוקי משחק הכדורעף המקורי. דיני צבא לרוב הם הרבה יותר קשוחים וברורים בכל מה שקשור למקרים והתרחשויות בשדה הקרב


מעצרי קטינים

• קיימים הבדלים משמעותיים ולא מוצדקים בין החקיקה הצבאית, החלה על קטינים פלסטינים בשטחים, לבין החקיקה הישראלית, בה מעוגנות זכויות קטינים. כך, למשל, על ילד פלסטיני ניתן להטיל עונש מאסר החל מגיל 12, כאשר על פי החוק הישראלי, הגיל המינימלי להטלת עונש מאסר בפועל הוא 14. כמו כן, קטינים פלסטינים אינם זכאים לנוכחות הורה בחקירה, לתיעוד מצולם ומוקלט של חקירתם, ורשימת הזכויות החסרות עוד ארוכה. מדובר לא רק בפגיעה קשה בזכות להליך הוגן, אלא גם בהפרת הזכות לשוויון, היות וקטינים פלסטינים וקטינים ישראליים המתגוררים בהתנחלויות בשטחים כפופים לשתי מערכות חוק שונות.

צינור הניקוז של הכיבוש - חגיגת ערפדים.

בואך עופר, שום דבר לא ירמוז, כאן בית משפט. לא שיש לא הוד ובטח שלא כבוד. תיל, סורגים, דלתות שנפתחות רק בלחיצת זמזם של הריבון. מזכיר הרבה יותר בית כלא, אולי כי כאן בצינור הניקוז של הרשע, אתה פושע מראש, גזר דינך נקבע. מעתה רק לעבור דרך הצינור אל עתידך, אל חותמת הגומי שתגנוב את חרותך. 

אמנם רק בוקר אבל בחדר שבע - חדר מעצרים, הילולת הערפדים כבר בעיצומה. נדרש דמיון מפותח מאוד כדי להבין שבתוך כל החגיגה הזאת מתנהלים דיונים הרי גורל. השופט זחוח, מנסה אולי לנהל מראית עין של דיון, התובעת מדקלמת את אותן בקשות מחמירות כמו מנטרה, לא משנה מי הנאשם או במה מואשם, גילו, עברו. יש לה תשובה אחת ברורה לגבי עתידו, מאחורי סורג ובריח ולכמה שיותר זמן.
עד תום ההליכים. עד תום ההליכים, עד תום ההליכים היא משננת כמו לומדת טקסט
חשוך במיוחד בעל פה. על הקרנבל מנצחים שלושה ליצנים, להלן הסנגורים. מרוויחים לפי
מילה, כנראה לפי מספר המילים שהם צועקים לתוך הפומית של הטלפון. יש גם סנגורים שטובת
העצור לנגד עיניהם אבל אלה השלושה מתעקשים על אווירת הקרקס, השופט בבדיחות הדעת מעיר
 בקריצה ומשתתף גם הוא בהלצה. עורכת הדין מרקדת לצלילי סליחה כבודו, סליחה כבודו, כבוד
מכאן והלאה מרחק שנות אור. ובינתיים העצורים כבולים באזיקים, כבולים במסיבה לא להם.
 עורכי דין מתפטרים ומפוטרים במהלך הדיון. עוצרים באמצע ממשיכים לעציר הבא. וחוזר חלילה.
למה הוא כל כך הרבה זמן? שואל השופט על אחד העצורים שממתין בשקט ובפחד לתורו. כאן,
"ככה זו כן תשובה".
אחד בא שני הולך המולה -  רעש. ויש כיבוד כראוי לחגיגה. השוטר מביא קולה, המתרגם מעדיף
ספרייט דלפק השופט הופך באחת לבר זמני. רמדאן? זה הצום של העצורים. התובעת ממשיכה בשלה

"עד תום ההליכים" "עד תום ההליכים". מלתעותיהם של חבורת הערפדים חשופות ומשוננות, 

צמאות לדם. מסיבת ערפדים צהרי היום חדר שבע - חדר מעצרים. 

והדם ניגר. ילד בן חמש עשרה מואשם בסחר בנשק? צריך הרבה דמיון לטפול אשמה כזו על

ילד שקנה ב - 50 שקלים רובה מאולתר. ילד נוסף שיצא עם סכין ליד בית מגוריו במערת המכפלה 

עם סכין ומסר אותו בשנייה שנתבקש. תהיתי האם הוא היה החמוש הייחידי ליד מערת המכפלה בחברון

ואיפה היתר? ושב"חים. עוד ועוד שב"חים - מילה נרדפת לפועלים שמנסים להתפרנס במקום שרומס

אותם ולבנות בתים לאנשים שדורכים עליהם עד אפר. והתובעת עם הברקה חדשה, אני חייבת לציין

שזו הייתה תובעת מבריקה במיוחד. "היו לו עבירות רלוונטיות קודמות  שאי אפשר לממשן. לא משנה

כמה פעמים יגיד ויחזור ויסביר לה השופט שאין חיה כזו. במקרה אחר היא מתעקשת על עבר פלילי 

מציגה שוב ושוב מסמכים שהשופט דוחה בטענה שזה לא עבר פלילי. ערפדה גדולה זאתי אבל לא

ממש מתוחכמת. ועוד שב"חים וכולם עם הרשאות קודמות על אותה עברה וזה הזכיר לי שפעם הייתי 

בבית משפט בדיון של זונה שהיא גם נרקומנית וגם לה היו עוד מאותם אישומים. ברור הרי בכל זמן נתון

הגברת עוברת על החוק משלח ידה אינו חוקי והשימוש בסם אינו חוקי כך שמספר הפעמים שתופלל

תלוי רק בכמה פעמים יבקרו אצלה קלגסי הרשע והרי היא עוברת על החוק בכל רגע נתון. גם השבח

העובד לפרנסתו בישראל יורשע בכל פעם שייתפש וזו רק שאלה של כמה פעמים יתפשו אותו.  

ואז מנצח הערפדים כבודו תמיד מצטער , תמיד בלב כבד, תמיד רחמן ותמיד מוצץ דם. בצער רב פלסטיני

יקר שוב בזזתי גנבתי את אדמתך ועכשיו את חרותך. גם במקרים הנדירים כשהחירות נראית מעבר לפינה,
גם אם התמזל מזלך ושוחררת החופש כאן יקר. קנסות לא הגיוניים מוטלים על מי שברור שידו אינה משגת
כאן מי שאינו יכול לקנות את חרותו וברור שאינו יכול חוזר לכלא. משוחרר או לא חד הם. אין שחרורים בשם
הצדק גם השיחורוים כאן הם סוג של ממכר. פיו מלא דם. ומי עכשיו? מי זה מוחמד או עבדאללה או 

מוסטפה? 

צינור הניקוז של הרשע - שם זמני

מאחר ושמו אינו מייצג את תוכו, אקרא לו צינור הניקוז של הכיבוש.
מורה אצבע מאשימה אל מול הרשות השופטת. אצבע מאשימה והרהורים קשים.
בואכה סאלם או עופר, ניתן לראות בבירור את השלט גם אם הוא לא נמצא, הוא
ברור והוא קיים. האישום : פלסטיני. המטרה: איון ודיכוי. 

 אין פה כמעט זיכויים. כאן כולם אשמים בדיעבד ולאלתר כשהתובע הוא גם השופט

כל שנותר לתליין הוא לרקוד את ניצחונו בריקוד מושחת אל תוך זה, הבור השחור. 

העמדת הפנים מיותרת מראית העין לא נחוצה עינו של האח הגדול קורצת ואין מי

שיתבע צדק, אפילו לא סתם סדר. יש פתגם בערבית שאני כמובן לא אומרת אותו

נכון שמבקשים צדק ומחילה אצל השופט אבל אם גם השופט נגדך למי תפנה?  

מרגע שעברת את הפשפש (וכנראה עוד הרבה קודם) אינך עוד אדם פרטי או אדם

בכלל, אלא קולקטיב. עצורים וקרוביהם הם כולם אנשים שזהותם חד היא - האויב.

המבקרים הבאים לראות את יקיריהם, אמהות, אחיות, דודים או אבות צובאים על

השער הקטן כדי לראות חתיכת בן, אח או קרוב מובל אזוק אל גורלו, מגורשים משם

בצרחות ובגסות כמו היו עדר. אחורה ואירג'ה לעורה (אחורה בערבית) נשאגים בשנאה

ואדנות מתוך גרונותיהם של הסוהרים. הם מתרחקים מעט ומיד חוזרים שוב כדי לספוג

שוב את אותן הצעקות אך ביתר שאת. כנראה שהרצון לראות ולו לשביב שנייה חלקיק

קרוב משפחה שנחטף באישון לילה או באור יום מביתו ונקרע בגסות מחייו ובדרך גם

פורר משפחה שלמה חזק מההשפלה. נשים טרוטות עיניים מלילות בלי שינה מתלאות

הדרך, גברים שמנסים לאמוד את רוע הגזירה ולמצוא עוד עדות עוד פיסת מידע שתמתיק

את רוע הגזירה כולם פוערים עיניים בערגה ובדאגה. בליל של תחושות ורגשות יש שם,

אבל אין שם תקווה. רובם יצאו השכם בבוקר עוד בחשכה לפני עלות השחר כדי להגיע.

בדרכם ניכרו עוד ועוד מכשולים ואינספור חיילים גם הם מלקחים את אותה מדורה, גם

הם מאותו השבט. מדורת השבט. ואז מקריאים את שמותיהם של המובאים אל גזר דינם הידוע מראש.

ילדים ונערים חטופים שנאזקו והולבשו בחום אסירים ללא חטא. אשמתם כנאמר - פלסטיני.

השמות אינם נהגים נכון כי גם למי שיש ארבע שמות כנראה אין לו שם. המשפחות ששם

יקיריהן נקרא מורשות להיכנס להיכל, חדרים אפלים - צינורות הניקוז של הרשע.

מכאן והילך רק זחיחות, יהירות ורשע. השופטים, התובעים, העדים, הקלדנים והמתורגמן,

הסוהרים והאזיקים - להלן השבט. זחוח ובטוח בעצמו. אדון. חורץ הגורלות לחומרא ולחומרא

יותר, קולא לא באה אצל החדר הזה. כולם מאותו ארגון נפשע. מטרתם חד היא ותפקידיהם

מטשטשים ומתערבבים. השופט הוא גם התובע וגם התליין. והמטרה מקסימום עונש על אין

עבירה. העצורים נכנסים בזה אחר זה כמו על סרט נע בלי המסוע רק האזיקים מקרקשים - על

רגלי העצורים ובידיהם של הסוהרים - סוג של הפגנת כוח והתעללות. מיותר לציין שהעצורים
נשפטים שלא בשפתם. המתרגם לעיתים קרובות מדי עסוק באייפון שלו יותר מאשר בתרגום.
כי כאן הפרטים תרתי משמע לא חשובים. 

העצורים רובם נערים וילדים והאשמות דומות, התקהלות, יידוי אבנים ושאר תופינים.

רק עובדה קטנה נשכחה שם, שיידוי אבנים על צבא כובש הוא חוקי, בנימה אישית, לדעתי

גם מוסרי. אולם מעצרי ילדים ירי בכינון ישיר ושאר התנהלות הארגון אינה חוקית על פי

אותה אמנה . כך שבאופן פקדוקסלי יש כאן היפוך תפקידים והפושעים שופטים את החפים מפשע.
 נפלאות הן דרכי הכיבוש. 

העצורים גם הם זחוחים, רובם נכנסים לחדר מחויכים ובטוחים בעצמם. אולי בשל הידיעה

שגורלם נקבע מראש, אולי ההרגל לדיכוי שהם חווים משחר ילדותם, אולי בשל האמונה

בצדקת הדרך ואולי כי בעיני הסביבה, בעיני עצמם ולבטח בעיניי הם גם קצת גיבורים. 

גם תפקידם של מרבית הסנגורים טורם את חלקו לאווירת הזחיחות. רובם באים לסגור

כאן תיקים, חלקם אינם מתעמקים בכתבי האישום, ולא כולם רואים את טובת מרשם לנגד 

עיניהם. פה באים לסגור תיקים, לעשות עסקת טיעון ולעבור לבא בתור. ממכר ומכר. סחר.

אולם אל תתנו לאווירת הזחיחות לזרות חול בעיניכם, לתעתע. נחרצים פה גורלות.

מדמם פה, רע פה, עצוב פה, מתבצעים פה פשעים חמורים. מטלטל פה ופוצע וקורע נערים

משגרת חייהם, משפחות מיקירהן. השקט הוא לא מתוך ייראה למקום או למעמד, השקט

הוא הדיכוי. וכמו במרתפי החקירות שמטלטלים כדי שהנזק לא ייראה אבל הכל בפנים כבר

מרוסק כך גם כאן כהמשך, עוד חוליה בשרשרת גם אם הכל מתנהל בזחיחות ובעצלתיים

מרסקים וכותשים פה אנשים עד דק. 

לעיתים פורצת זעקת שבר מאחת הנשים, האמהות שלא יכולה להכיל את רוע הגזירה, וזו

מרעידה ומעידה על מה שבאמת קורה כאן בתוך כל אגם הזחיחות הזה. הבנאליות של הרשע.