יום שבת, 14 בפברואר 2015

שב"חים - מנועי חופש התנועה


לפי המשפט ההומניטרי הבינלאומי לזכויות אדם,
מחוייבת מדינת  ישראל לדאוג לפרנסתם של תושבי השטחים הפלסטינים הנתונים תחת שליטתה האפקטיבית ועליה להבטיח את זכותם לעבוד ולהנות מרמת חיים נאותה.
לפיכך מדיניות היד הקפוצה והקמצנית של מדינת ישראל במתן אישורי עבודה לנתיניה הפלסטינים היא פרקטיקת דיכוי שמצטרפת לאינספור שיטות דיכוי וירטואזיות בהם נוקטת המדינה כנגד נתיניה הפלסטינים. מדיניות זו קוראת בהכרח לכניסתם של מנועי חופש התנועה ללא אישורים. "הפירצה הקוראת לגנב". ככל שנעמיק בסוגיית מנועי חופש התנועה הנכנסים למדינה שלא כחוק נבין שהיא סבוכה ורבדים רבים לה. 
מדי חודש נכנסים  למדינת ישראל אלפי מנועי חופש התנועה שלא כחוק. ניתן להמשיל אותם לסוג של פליטים,
רובם נכנסים למטרות פרנסה. מבט מעמיק יותר אל חייהם הנסיבות והתוצאות חושפים מגירות ורבדים של פליטות.
תחילה אעסוק ברובד הפשוט ונראה לעין ביותר. פרנסה ועבודה, היש בסיסי מזה? בהעדר אפשרויות פרנסה שגם אם
חלקן הן תוצאה של רעות חולות של הרשויות הפלסטיניות אך ברובן הן באחריותה הבלעדית של מדינת ישראל בהעדר 
הקצאת משאבים ופיתוח מתוך מניעים שכל מטרתם היא לשמר את העוני, האבטלה והמצב העגום מתוך אינטרסים 
כלכליים ופוליטיים. מנועי חופש התנועה שנכנסים לישראל בדרך לא דרך נתונים לסכנות והתעמרויות קשות מנשוא
כשגרת חיים. החל מהיציאה באישון לילה כשכל מטרתם היא להתפרנס ולקוות שיגיעו בזמן אם בכלל לקצוץ לנו קייל לסלט, לבנות את בתינו, ולנקות את חדרי המדרגות עם דלי ומגב ומעל הפיגומים ואיש לא רצה לראות או לשמוע - שקופים.
בעודנו עמוק בתוך אשמורת שנייה הם בדרכם לשרתינו, ברגל בורחים בין הגבעות בין המחסומים מסתתרים מעיני הנץ
של הצבא שעט עליהם כמו על טרף קל, אי שם בקצה הדרך מחכה המבריח 400 שקלים לכמה קילומטרים. מי מכם שילם
לאחרונה 400 שקלים כדי להגיע לעבודה? המבריחים לוקחים סיכון גדול של חודשיים מעצר והחרמת הרכב ולכן התעריפים הגבוהים. או אז כשהגיעו לא לנחלתם לנחלתכם כי פליטים נחבאים הם האם יישתכרו בשכר שמצדיק את הסיכון או את ההוצאה? האם יקבלו שכר בכלל? מי יזעק על השכר הזעום, מינימום? הרבה פחות, מי יזעק על הלנות השכר? 
הזעקה היחידה שתשמע תציג אותם כפושעים וטרוריסטים משיגי גבול. לא לפני שהבית נבנה וסלט הקייל תובל כהלכה.
רובם יתפשו וייעצרו בשלב זה או אחר על ידי ציידי הפועלים, הצבא או המשטרה. יבלו קצת מאחורי סורג ובריח וייקנסו
עוד משאב של המדינה, הקנסות הכבדים. לרוב מנועי חופש התנועה לא מקבלים מאסרים ארוכים אולם הקנסות גבוהים.
מנועי התנועה הם משאב מכניס למדינה. לא  פעם שמעתי אותם מאחורי ספסל הנאשמים מגמגמים בעברית שבורה
שהם מודים, שלא יחזרו שנית רק כדי שלא ישבו מאחורי סורג ובריח. הם, אני, כבוד השופט וכל הנוכחים באולם ידעו
שזה רק עניין של זמן. כי הם יחזרו. כי אין ברירה. כי אולי הם לא כלואים בבתי סוהר אולם הם כלואים באורח חיים,
הם חייבים לעבוד, לחם, מים וקורטוב של זית ותאנה. פליטים בכפרם, פליטים במקום עבודתם. פליטים. 
זהו רק רובד אחד, נראה, הפשוט הידוע, המוכר הכרות מעמיקה יותר עם מנועי חופש התנועה חושף רבדים נוספים,
מגירות שצריך לפתוח כדי לראות. דמיינו לעצמכם צעיר שמגיע מכפר נידח לעיר לעבוד ומגלה אותה, רואה לראשונה את האורות, הפיתויים, האפשרויות הפתוחות לכאורה? האורות נראים גם אם אינם בהישג יד והרי עיוור הוא לא. הפתיחות,
אורח החיים לא נסתר מעיניו, דבר שהוא כנראה לא הכיר. הכמיהה, הרצון לגעת, להרגיש מבעבעים בו כמו בבקבוק תוסס,
מהר מאוד מהר מאוד הוא יגלה שכל זה סגור בפניו. לתחושת הפליטות שכבר הזכרתי תצטרף תחושה קשה ובוערת פליטות
בגופו בתשוקותיו בכמיהותיו הכה מובנות לכל אחד מאיתנו. אין תחושה קשה יותר כממו להיות פליט בגופך בבערה, בכמיהה. לעיתים ייחיה הוא ותסכולו כמו ציפור פצועה לעיתים רחוקות יותר ימעד. את המעידה הזו הכה מובנת תשפוט
המדינה לחומרה ותשית עליה את ניצול היותו מנוע תנוע שנכנס שלא כחוק וניצל את מעמדו כדי למעוד. זה ממש לקחת
את הקערה ולהפוך אותה על פיה.  סיסב ומסובב. והמחיר תמיד כבד באופן פרדוקסלי בכל דרך שייבחר הצעיר להתמודד
עם מצבו הרגיש הכואב הבוער הוא יצא נפסד, פצוע, פגום.
פגשתי בבית המשפט צעיר מני רבים, מנוע חופש התנועה שנכנס למדינת ישראל לא לצורך עבודה הבחור עם נטיות מיניות
שלא מקובלות בחברה בה הוא חי וחייו בסכנה בגינן. עצם נוכחותי באולם היה בה טעם נפגם מטעם כבודו ופרטיותו היה על
בית המשפט להוציא אותי מן האולם, אך מהי הזכות לפרטיות של עלם פלסטיני במצוקה נוראית. על פי אמנת הפליט הבחור
מבקש מקלט מדיני לא כך כל עוד הוא פלסטיני השוהה בישראל שלא כחוק. במקום להסדיר לו מעמד פליט או לחילופין
להעבירו למדינה שלישית בה הוא יוכל לחיות בחופש עם העדפותיו, בגופו ובנפשו הוא הושלך אל גורלו מאחורי סורג ובריח.
בסולידריות עם מנועי חופש התנועה. 

  

יום ראשון, 9 בנובמבר 2014

כמו מראה כמו זכוכית שבורה

אחרוג ממנהגי ואכתוב עלי בתוך המערך ואיתכם 
הסליחה. יצאתי לצינור הניקוז של הכיבוש עופר
באיחור אלגנטי. אני מנסה לאמוד את השינוי לדעתי
זה היה באומץ שלי לדבר ולהתריס במינון שמעמדי בבתי המשפט הצבאיים מאפשרים לי. נכנסתי לקראוון 7 הארכת מעצרים, שני קטינים שלא ברור לי איך בכלל יכולתי להמצא בדיון שלהם על פי חוק, הואשמו תשמרנה אלוהימה בקריעת חתיכות הגדר בקאטר עשר אגורות להשד יודע כמה ברזל אינני יכולה לתאר את גודלם בתוך האזיקים רגליהם בקושי מגיעות לריצפה, עטויי מדי שב"ס חומים, מבוהלים, לא תמיד מבינים את הנאמר. 
לא היה ספק לגבי המעשה גם הסניגור, גם הילדים אכן
הודו, חתיכה מהגדר נחתכה בקאטר. או אז פתח התובע מילואימניק הדור במדיו, ושחצן בנאום חוצב להבות, ואני
מצטטת: "אבקש להאריך את מעצרו של הנאשם (נאשם? לדעתי עדיין חשוד) עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו.
אפנה את בית המשפט לאמרתו של אמיר פרידמן, שמפרט את המשמעות שיש לעבירה של פגיעה כזו בגדר, הוא מציין כי פגיעה בגדר ראשית עוזרת לחדירת פעילי טירור לשטח ישראל. מעבר לכך, העובדהה כי שני החשודים, 
(עכשיו הם כבר חשודים כמור ולאא נאשמים) הגיעו לאיזור עם שני קאטרים,  בצוותא, בידיעה שהם עומדים לפגוע בגדר מעצימה את המסוכנות ממעשיהם. יתר על כן, התופעה  של גניבת ברזל הפכה מזמן למכת מדינה. 
הדו"ח שהגשתי מציין כי רק בחודש האחרון שכל מי שמשלם מיסים במדינת ישראל שילם מיליון וחצי שקלים על עבירה כזו, התביעה רואה בחומרה עבירה זו, שהיא עבירה כלכלית ומדינית, מדובר בתבנית עבריינית. לא מדובר  בשני קטינים
 במקרה של "משובת נעורים", אלא מדובר בבצע כסף, פגיעה בקבלים של תקשורת....."
כבוד התובע, מר שגיא גרינפלד, יהיר זחוח ומהודר, בצע כסף זה מה שנעשה פה במקום הזה שאיש לא משתחרר בו ללא קנס כספי חסר פרופורציות, בצע כסף זה הלוקרים ששואבים עוד ועוד מטבעות של חמישה שקלים ממשפחות העצורים, בצע כסף זה כשלעיתים רחוקות מדי, רחוקות מאוד, כי חלופת מעצר היא מצרךך נדדיר בצינורות הניקוז של הכיבוש נגבים מהפלסטינים ערבויות בסכומים לא סבירים שגם אם אמורות לחזור לידהם, זה קורה לעיתים רחוקות מאוד, אחרי חודשים רבים אם לא שנים ובירוקרטיה מסובכת. כן שגיא, זה בצע כסף. 3,000 שקלים שנגזלו מכל אחד מהקטינים שמכרו פיסת גדר בעשר אגורות זהו בצע כסף. מכת מדינה זה אתה וחרפת המדינה וכלימתה זה המקום הזה, בית המשפט עופר, צינור הניקוז של הכיבוש.
בקראוון שבע כמו בקראוון שבע עובדים בשיטת הסרט הנע. לחדר נכנסים עוד עצורים ואין מי שמייצג אותם כי איש לא טורח להסביר לעצורים הפלסטינים את התנאים המגיעים להם לאשורם. או אז פונה אלי שגיא במלא הדרו ואומר ישירות
לי, את רואה בתל אביב זה לא היה קורא.. אפשר להריח את תל אביב ממך עד כאן מלמלתי ובקול רם וצלול אמרתי, אולי, אבל בתל אביב הם לא היו מגיעים לספסל הנאשמים ומוחזקים עד תום  ההליכים, מי שפרצוו לרכב.

עברתי לביתן אחר ביתן בו נערך דיון הוכחות. כאלה יש לא רבים, רוב הדיונים בצינורות הניקוז של הכיבוש נגמרים בעסקאות בקראוון שבע, הודעות ועסקאות ממכר ומכר, סחר בחירות, חסכון בזמן שיפוטי יקר, חוסר אמון במערכת וחשש מנקמה. דיון הוכחות, עדים מטעם התביעה, חוקרים אנשי שב"כ ומשטרה. מנסיוני החקירות האלה מלאות חורים כמו גבינה
שווויצרית משובחה ומסריחה, מרושלות אך מהודקות היטב באינטרסים של המערכת, מאחורי סורג ובריח. 
החשודה אישה צעירה בת 23, נשואה מזה שבעה חוודשים, באולם נכחו הבעל ואנוכי.שני אחיה  של החשודה נעצרו בגין
השתתפות בפעילות עויינת כנגד הצבא, נשמע מוכר? החשודה כנראה טלפנה ל"רכז המודיעין". החשודה הודתה שהייתה בקשר עם רכז המודיעין. אכן היו בקשר על מהותו של הקשר למדתי בהמשך. היא הואשמה באיומים עליו ובכך שהציעה לו נשק תמורת משתפי פעולה. אפילו השופט לא יכל להסתיר גיחוך.החוקר ביקש חמישה ימים להמשך חקירה. המואשמת גרה באיזור C  מכאן שאין סכנת המלטות. למי שאינו בקיא אסביר שמי שגרים באיזורי A ו- B קיימת לגביהם סכנת ההמלטות,דבר שלא מפריעה לכוחות הביטחון לעצור אותם כפטריות אחרי הגשם. אבל הנאשמת גרה באזזור C כך שסכנה זו מופרכת מיסודה. 
מחקירת הסניגורית את העד התברר שכלל לא בטוח שהנאשמת איימה על רכז המודיעין, דרושה בדיקה. דבר אחר התברר ללא עוררין שרכז המודיעין טלפן אליה, העד תמים ככבשה לא ידע על מה הם דברו המגייס והבחורה. מעדות הנאשמת הובן שלא היתה זו שיחת אוהבים.
החשודה: "הוא ביקש שאני אעבוד איתם וסירבתי, ואז הוא אמר לי שהוא יבוא לשתות אצלי בבית קפה וגם לזה סירבתי.
הוא אמר שאני אורחת במדינה כמו שהוא אורח במדינה מזה שישים או שבעים שנה. ואז אמר שתוך שעתיים או יום
הוא יביא את שמי ומי אני בדיוק."
בעלה ספר לי שתוך זמן קצר היא קבלה זימון למשטרה, הוא ליווה אותה, שם נשלח לדרכו והנה היא כאן כמו שהובטח
לה על ספסל הנאשמים.
קשה מאוד ההחלטה, מתי לקום ולעשות מעשה. והרי כולם עצורים ולמי כן ולמי לא. גם כל העניין לא אחראי באופן מיוחד.
אבל בלב ובראש יידעתי שאת האישה הצעירה הזאת שסוכן ניסה לפותותה אני לא אשאיר למלתעותיהם. בנחישות ורוגע ששמורים אצלי למקרים כאלה אמרתי, אני אזרחית ישראלית ואני אהיה לה לערבה. השופט בקש שאקום ואתן את כל הפרטים שלי, כך עשיתי. ומאיזה אירגון את הוא שאל? אזרחית מדינת ישראל, עניתי. את השנאה בעיניו של העד חוקר
והנקמה שבאה אחר כך במשיכת זמני לא אוכל לתאר. אבל לא אני ולא זמני היו למכשול בהחלטתי. השופט בעצם קבל החלטה לשחררה בערבות אך התביעה ניסתה שוב ושוב להערים מכשולים. הפסקה של שעה ווחצי ועוד שעה ארוכה חיכיתי נחושה לשחרר את הבחורה. ואז עוד דיון בה סינן העד אני יודע מי את, בלחיצת כפתור אדון שב"כ חשבתי בליבי, ועוד הפסקה כדי להיוועץ עם התובע הראשי של הערעורים כבודו העונה לשם אשר, שניסה ללא לאות להסביר שלא הובנה חומרת העבירה. ואז הוחלט על עוד הפסקה היה מאוחר אחה"צ אבל הייתי נחושה. אז בא לעזרתי המתורגמן הבכיר ואמר
יש החלטת שופט. יש לשחרר את הערבה. איך את מגיעה הבייתה הוא שאל? בטרמפים ושני אוטובוסים, אבל אחכה עניתי.
את יכולה להביא את תעודת הזהות? בסאלם כן, עניתי אני מניחה שגם כאן. הבאתי את התעודה , חתמתי ויצאתי לדרכי.
אין בפוסט הזה משום שיר הלל לי, אלא כדי להראות את רשעותה וסיאובה של המערכת. אינני יודעת האם החלטתי הייתה שקולה ונבונה כי אינני מכירה את בחורה. רק ידעתי ששם היא לא נשארת. אינני יכולה לתאר את השמחה כשבלילה קבלתי טלפון ובעלה אמר לי תודה רבה סח'ר בבית.
             


יום שבת, 2 באוגוסט 2014

ציינור הניקוז של הכיבוש. שופטים הם חלק פעיל בגלגל העינויים

עדויות צעירים שהפלילו חברים ושותפים לדרך הם אחד מהמראות הקשים בצינורות הניקוז של הכיבוש.
עדויות אלה נגבו בעינויים, עינויי גוף ועינויי נפש. לעיתים עינויי הנפש קשים ואכזריים מעינויי הגוף.
מעצרים של צעירים לעיתים כאלה שנתפשים כחוליה חלשה לשם לכידת עצורים נוספים היא פרקטיקה מוכרת, מרושעת, אכזרית ונלוזה.
צעירים נחטפים בדרך כלל באישון לילה אל מחשכי מרתפי השב""כ אזוקים וקשורי עיניים נחקרים ימים ולילות, חקירות קשות שגובלות בעינויים. מנעד גדול ומגוון של פרקטיקות עינוי עומדות לרשות השב"כ. על כל עינוי שפסול על פי חוק נמצאים עשרה שמוכשרים
כי הגבול הוא גמיש ותמיד ניתן למתוח אותו עד קצה גבול היכולת. במחשכים כשאתה רעול עיניים, מפוחד ומבולבל הגבול הוא פרי דמיונו האכזר של החוקר.
השלב בו מגיע העצור להעיד בבית המשפט אמור להיות הדרך אל האור. לא כך הוא. האופל שורה בביתני
צינורות הניקוז של הכיבוש.
הצעירים באים ואל מול מי שהפלילו. עוברים חקירה צולבת בפעם המי יודע כמה. כאן אמור הצדק להגן עליהם.
כאן הם מספרים כיצד נגבו מהם האמרות, איך ולמה ובאילו תנאים הם אמרו את שאמרו. והשיטות היו גורמות
לכל אחד מאיתנו להודות ברצח ארלוזורוב,קנדי וג'ון לנון באותה מסיבה.
מקרה אחד מני רבים.
שני צעירים שנחטפו בפברואר ונחקרו שלושה שבועות במרתפי השב"כ הפלילו עשרות מבני הכפר.
וכך הם מספרים איש בתורו. איומים שיעצרו ויפגעו בבני משפחה, אמא, אבא, אחים. שיפוררו ויפרקו
את המשפחה. חקירות במשך שעות ארוכות. תאי מעצר לא אנושיים. אור ומזגן דולקים במשך שלושה
שבועות רצוף. אחד חולה ראומטיזם שהמזגן באמצע החורף גרם לא להתפתל מכאבים. טיפול לא הולם.
כדור צהוב, דקסמול? לריאומטיזם. התמונות מובאות אליהם גם השמות ההודאות ניתנות בפיהם ונרשמות
לא תמיד הם מבינים לאשורו מה כתוב. בחור אנאלפבית שחתם על הודאות שלא ידע לקרוא.
ואז התרגיל הקשה מכל. עינוי שלא ברא השטן. הכנסתם לתא מלא מדובבים. קן צרעות. צעירים בגילם שעובדים
עם ובשם השיטה. אלה מתחזים לעצורים ומוציאם מהעצורים הודאות בשיטות של לחץ חברתי עצום, שלא ניתן
לעמוד בו.
את כל המעללים האלה מספרים העצורים בחקירתם בבית המשפט תחת חקירה אכזרית של התובע, זה תפקידו.
כל ההיכל יודע, ומכיר את הפרקטיקות בהן משתמשים כדי להוציא הפללות. איש איש מבצע את תפקידו.
מהו תפקידו של השופט? האם רשאי השופט להרשיע או לקבל עדויות שנגבו בעינויים. לא.
שופט שמקבל ומאשר עדויות שנגבו בעינויים הוא חלק פעיל באותו גלגל עינויים. זוהי מעילה בתפקידו. 
שופט שמקשיב לזוועות. ויודע האמינו לי ולו שהוא מכיר את השיטה, שופט ששומע עדים שאומרים ששיקרו,
שחתמו על אימרות שנגבו בעינויים שלא ידעו לקוראם, שלא הבינו  או פחדו, או השד יודע ונותן משקל לאמרות
האלה, הוא מהמענים.
הטענה הריקה מתוכן שאם שקרו אז אולי שקרו גם עכשיו בבית המשפט אינה יכולה לתפוס. והרי אם שקרו איך אפשר להסתמך על אמרתם. ואיך נדע מתי שיקרו? האם ניתן לקבל עדות שהיא שקר, או פחד?
כל החלטה שמתקבלת ומסתמכת על אמרה שנגבתה בעינויי היא לא רק עינוי הדין אלא גם עינויי העצור בפועל
וכל שופט שכך מחליט הוא גלגל פעיל במכונת העינויים. 

יום שני, 30 ביוני 2014

עגונים, מדינת היהודים מסרבת לתת גט וחופש למבקשי המקלט.

אנחנו רוצים לעזוב. אינכם רוצים אותנו פה. תנו ללכת.
לא רוצים להשאר במדינה שכולאת אותנו ומתייחסת אלינו כפושעים. אנחנו רוצים לעזוב. כך נשמעו הקולות צלולים רמים וברורים בתוך ההמולה, ההרס, והאלימות. 
הקולות האלה לא נשמעו לראשונה במחנה המאולתר ביער ניצנה בו התמקמו מבקשי המקלט במה שהם רצו לראות כדרכם האחרונה מהמדינה שלא השכילה לכבדם, לקבלם, ולבדוק את זכאותם למעמד פליט. כבר שמעתי אמירות כאלה וברור היה שהם מתכוונים לכל מילה. 
ביום שישי ה- 27.6.2014 יצאו מאות מבקשי מקלט ביום אולי הכי חם בשנה משערי בית הכלא "חולות" במטרה ברורה לא לחזור. לעזוב את המדינה שהפנתה את גבה אליהם. ביום ראשון כעבור 48 שעות באה המדינה לרסק את החלום. את אמנת הפלייט עליו חתומה המדינה היא אינה מקיימת אבל חוקים
שאינם חוקיים בעליל כמו כליאת חפים מפשע הם נר לרגליה וכמו שעון שווצירי הגיעו למחנה המאולתר
ביער ניצנה מאות שוטרי ההגירה, ושלל לובשי מדים על כל גווניהם כדי להחזיר את מבקשי המקלט אל מאחורי
סורג ובריח. 
ברור שהמדינה אינה רוצה במבקשי המקלט. אין לה כל כוונה לבדוק את זכאותם לתת להם את המעמד המגיע
להם ולאפשר להם חיים תקינים. אחרי אינסופ התעמרויות החליטו אלה שהם אינם רוצים לכפות את עצמם על
מי שלא רוצה אותם. אם כך יעזבן. אבל גם את זה מונעת מהם המדינה. לא איתנו ולא עם אפ אחד אחר. מדינת 
היהודים מסרבת לתת גת כריתות למבקשי המקלט ומשאירה אותם עגונים.
לא נכחתי במהלך הפינוי אך את סמני האלימות, הרוע והכאב שהיו פזורים ביער קשה היה שלא לראות ולהרגיש. 
נהרות של מים גנבה המדינה ממבקשי המקלט במדבר מאות של בקבוקי מים הוחרמו. כן מדינת ישראל שידועה
בתחביבה האלים משו לגנוב מים גנבה מי שתיה מאנשים צמאים ויבשים בלב המדבר. זמן רה אחרי החטיפה האלימה
עוד לקטנו ביער פיסות חיים. חפצים שנעזבו, תיקים, בגדים שמיכות עדים דוממים לאלימות שהתרחשה כאן רק
כשעה קלה קודם. בשקט לאט עם פנס הסתובבנו ביער מחפשים מה נותר להציל. תיק עוד אולי אפשר להציל גם סיר
אבל את הבושה, הרשע, האלימות את אות הקלון לא נוכל להם. 
החברות שצפו את מה שיקרה בקשו מהאנשים להשאיר אצלם פריטים ודברים היקרים להם שלא יאבדו במהומה 
ובפוגרום שערכו שם מיטב הכוחות. ואלה השאירו בשקיות נליון עם שמות תמונות משפחתיות, את עברם את כל
חייהם הם השאירו לבנות ארוזים בשקיות פלסטיק שתשמורנה. הכל הכל שמור עבורכם חברים יקרים. 
אחרי הרעש היה מי שאספ את הבושה ומנגד היו מי שעמדו מדושנים וזחוחים מחוייכים ומזעזעים ומחקו לעצמם
כפיים על הצלחתו של עוד מבצע ואז פתחו את הכיבוד. בתיאבון. 
שתיים מתוך שלושת המכוניות שהגענו בהם פונצ'רו וחובלו. 
תודה רבה לסיגל, יעל, ליאת, ענת, סוניה, ולדוקטור גלעד. תודה גם לאורן ויותם על התיעוד. 
סולידריות וכבוד רב למבקשי המקלט.  
  



יום שני, 23 ביוני 2014

צינורות הניקוז של הכיבוש - הנלקחים.


בואכה צינור הניקוז של הכיבוש עופר, שגרה. שום דבר לא
מעיד על גל המעצרים ששטף כמו סופה בשבוע האחרון. המשפחות מגיעות, הקב"ט מתבדח. איש לא מנסה להחביא, לטייח, שגרה. כאילו כלום לא קרה. מה שלא מדברים בו איננו. בקראוון שבע ממשיכים להאריך מעצרים בימים או עד תום ההליכים על סרט נע, ההסדרים מסודרים, נושאים ונותנים, החירות נגזלת, קשקושי האזיקים והפוסטה פתוחה. עו"ד מר'ר לא התעוררה עוד עציר שלא הבין איך ומתי לשלם 1000 שקלים ערבות והאם יש  ערב ישראלי נשלח אל מאחורי סורג ובריח למרות ההלטה על שחרורו. נסיונותי לברר על כמה צריך לחתום נענו באין תשובה כאילו הדבר לא רשום בפניהם. ואני כל כך רציתי כי מבחינתי אחראי מצידי או לא כל אחד בחוץ הוא עולם שנפתח. בקראוון שניים מתנהלים דיונים של קטינים במהלך כל היום. רק היום הבנתי ואולי טועה שיש מכרז על שפיטת קטינים והשופט ש"זכה" במשרד ויובא מסאלם מנהל את קראוון שניים בעדינות ובהתחשבות, תוך הקפדה על הנהלים. הקטין
נשאל אם יורשה לנו להכנס ולאחר כבוד אנחנו נכנסות. אין לכתוב אין לפרסם את מהלך הדיון או פרטים על העצור. מכנכנת לנהלים וחושבת בלב מדמם איפה היו הנהלים והרגישות שמסדר הילדים מקראוון שניים נחטף ממיטתו באישון לילה או באור יום ע"י חמושים. בקראוון שלוש ואחד דיונים הוכחות. עולם כמנהגו עוצר. ושום דבר לא עצר מלכת.
רק אני מרגישה משהו שמכרסם כמו עכבר בגבינה עבשה במיוחד, מרחרחת למצוא את העובש הריקבון. איפה הם? הם כאן
ואני יודעת. הקב"ט מחייך לשאלותיי, עו"ד אחת מתחמק שני פחות. הם כאן אלה שנלקחו בעשרת הימים האחרונים. משפחות שהתפוררו, חברון שנרמסה עד דק, העצורים, אלה שגרים במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, הקורבנות, הם כאן. לאט לאט מתחילות לזרום אלי העובדות, הפרטים. בקראוון שש ובקראוון שמונה הנעולים כאילו כלום לא מתרחש שם, הם שם. ואז רשימות ושמות העצורים המנהליים רשימות השופטים ועורכי הדין. ותודה לכל עורכי הדין שנענו להפצרותיי ועזרו לי, הסבירו וסייעו. בדרכי הנודניקית גיליתי שלכל עצור יש שם שופט ועורך דין. כמאה ועשרה הגיעו לעופר בימים חמישי 19.6.14 וראשון 22.6.14. רובם ככולם מאיזור חברון. רובם אצל השופט שמעון אשואל ומאיר ויגיסר. שחרצו גורלות וחתמו באופן שרירותי מי חודש  מי שלושה ומי יותר. כולם במעצר מנהלי. בלי כתב אישום בלי על מה ולמה. כי ככה זה כן תשובה. תודות אין קץ לעורכי הדין קודם כל לח'טיב שייצג רבים מהם עזר הבהיר והסביר, לג'אברין, חדד, קוואסמה,, חסן. תודה לכל מי שלא הזכרתי מונחת בפניי רשימה חלקית.
חשוב לציין שלא כל העצירים המנהליים הגיעו לדיונים. העצורים מצפון יהודה ושומרון לא הגיעו כאות מחאה. מעולה! שמחתי כששמעתי, במחשבה שאם לא משתפים פעולה עם השיטה זה הכי נכון. אחד מעורכי הדין תיקן אותי והסביר שלא להגיע זה סוג של חותמת גומי כך או אחרת ישבו בכלא ישראלי. ורצוי היה שיגיעו ויטרטרו ייגזלו זמן ויתזזו את המערכת. קבלתי אבל יש לי מחשבות לכאן ולכאן.
עצורים משחרורו של גלעד שליט ועוד עצורים שאינם מנהליים יבואו בפני שופט לשם הארכת מעצרם כנראה במתקנים המאולתרים של השב"כ עופר, אשקלון, ג'למה ומגרש הרוסים.
עצורי גלעד שליט נעצרו על פי תיקון לחוק 186 שמאפשר את ביטול השיחרור והם בעצם חוזרים לנקודת המוצא.
בימים הקרובים יובאו עוד ועוד עצורים ובעופר האדמה לא תרעד. הכל ימשיך.
 ככה זה ימשיך: משפחה שחיכתה מהבוקר אמא ובן לדיון בעניינו של האב חולה מאוד על קיים שהתחיל אחרי חמש האב בקושי יכול היה לשבת או לדבר. הנער שהשתובב כל הזמן בחצר כמו נער בן גילו נפלה רוחו לראות את אביו בסוף הדיון הוצא האב מהאולם התמוטת לנלקח ע"י הקצין והמתורגמן. הנער הבן לא יכל לעצור את הדמעות ויצא בבכי מהאולם. שתי דקות עם אבא חולה במדי שב"ס ואזיקים הסתיימו באכזבה גדול, דאגה ושק של געגוע, וכמה טיפות של דמעות. הילד יצא מבית המשפט לקח את התיק של אמא מהלוקר ובעט בזעם על השער. חיכה נבול ומובס לאמא שדברה עם עורך הדין. הנער שקודם השתובב ועשה אבו עלי כראוי לבני גילו
ככה זה בצינורות הניקוז של הכיבוש כשהאדמה לא רועדת.     

יום ראשון, 1 ביוני 2014

הנשארים מאחור.

אבק הג'יפים, שאון הצבא, נביחות הכלבים, ענני הגז,
רעמי פצצות ההלם, הלמות כתות הרובים על הדלתות, קולות הפחד, צרחות הפקודה,מכוסים, רעולים, צבעי מלחמה. השקט, האין, חסרונם של הנלקחים, השאון שמתרחק. ואז אבק כוכבים, לא מתפוגג, מצטמג. הילה שמכסה על הפחד הצמיגי, הגעגוע, הטלטלה.
אין בי היכולת לכמת, מנסה בענווה לנסח.   את אלה הנשארים מאחור.
חווית הפשיטה לכפר, לבית, היא חוויה זוועתית, ביתך אינו עוד מבצרך. פשיטה, חדירה היא אקט פולשני שאין דומה לו, לבית, לחלום, לחיים, כל אלה באחת אינם שלך עוד במחי שבירת דלת חייך מבצרך הן תפאורה לגחמות הריבון, האוייב. פשיטות ליליות הן זרעים של פחד ושנאה. חטיפת אח, בן או חבר אל גורל כבול ועלום מותירה פצע שלא יגליד לעולם. מחרידה הידיעה שאין דבר וחצי דבר לעשות כנגד העוולה. מלתעות הכיבוש לא יודעות שובע.
ומטרתם חת היא, עוד ועוד פלסטינים מאחורי סורג ובריח.מטרתם היא דיכוי ואין פרקטיקה מתועבת ואכזרית
מזו לדיכוי. טעות לחשוב שתכיפות המעצרים ופשיטות הלילה הופכת אותם לעניין שבשגרה. זהו פצע שלעולם
לא מגליד ונפתח כל בפעם מחדש.
נשים וילדים מופרעים באישון לילה ומתקבצים בפקודה לפינת החדר כדי לראות את עקדת בנם. שמובל אזוק
לעינהם הפעורות וכבר מזמן לא הלומות שינה רק הלומות בהלה. וזהו הדלת נתרקת. ומכאן, בלי תקווה רק יאוש.
אינני יודעת מתי מישהו ראה או שמע שאון מלחמה כזה ופנים רעולות חוטפות מהמיטה קרוב לו.
חלל, געגוע, דאגה. דאגה. געגוע. חלל. פחד. פחד. פחד. ריק. חלל. חושך. ג'יפ. חייל. חלל. ריק. חלל. זעקה. בכי.
דמעה. זעקה. חלל. חושך. עיניים מכוסות. אזיקים. ג'יפ חושך. שאון. חלל שנפער. חלל.  
מחללים חללים פרטיים. פוערים חללים. מחוללים במחול הגבורה השנאה.
אני הולכת בהפגנה והם פונים אלי אחד אחד, תופשים אותי לרגע לבד.
אלונה, מינשוף חארב? כן אני עונה הוא בסדר כוואייס. אנה אחו אומר לי הילד ועיניים פעורות. ואני משפילה מבט.
אלונה, מינ שוף אודאי, בא אלי אחד ואני עונה כוואייס. וככה עוד אחד ועוד אחד.
ילדים פעורי עיניים מחפשים תקווה אות מאחים חטופים.
והנשים, האמהות, האחיות, את כל הפנטומימה שבעולם נכסתי כדי להסביר שהם נראים טוב וחזקים והכל בסדר.
וכלום כלום כלום לא בסדר ידענו הן אני. רק הגעגוע והדאגה כמו לענה, כמו ללעוס צמיג.
ונכון, יש אבק כוכבים. הם גיבורי המאבק, הם מושא להערכה. דגלים אזוקים, מושאי קנאה. ומעצר זה קצת
כמו טכס חניכה. אבל זה לא א"ש לילה.
יש אבק כוכבים. הם גיבורים בעיני עצמם ובעיני החברה ובצדק. לוחמי חירות נפלאים.
גם לנשארים מאחור יש כוכבים נוצצים בעיניים כשהם מזכירים אותם אבל אם מסתכלים עמוק עמוק
באמצע של הכוכב. יש נקודה שחורה. צער כאב געגוע.                                                     

יום שני, 26 במאי 2014

כשהסינגור תחת כיבוש


רבים מהסניגורים המייצגים עצורים בין גדרות צינורות הניקוז של הכיבוש, הינם פלסטינים
הנמצאים בעצמם תחת כיבוש. רובם עובדים
בעמותות כמו מועדון האסיר ונותנים סיוע
משפטי תמורת תשלום זעום כמעשה שבשליחות. עד כמה מאפשרת להם המערכת שהם נתיניה לעשות את עבודתם נאמנה? היכן עובד הקו  הדק בין סניגור לבין נכבש, אשם, אוייב? ומהם גבולות הכוח?
הסניגורים הכבושים אינם מדברים את שפת המקום, שפת הכובש, הם אמנם שולטים בשפה המשפטית ולרוב גם בעיברית, אבל השיח הכולל על דקויותיו, תרבותו הגיגיו ו"ההווי " שלו, אינו השיח שלהם. עובדות אלה "מסנדלות" במידה לא מועטה את יכולותיהם, חריפותם. ולעיתים אף יכולות להוציא את העוקץ מטיעוניהם. גם קבלתם במערכת הקשה והאכזרית הזו אינה מובינת מאליה. 
והרי הם אלה שנמצאים תחת כיבושו של הריבון, הם חלק מהאוייב, מצידו השני של המתרס, של מדורת השבט.
לא אחת ראיתי שדבריהם נקטעים בביטול, שהם מקבלים יחס עויין, שטיעוניהם נפסלים שניה אחרי שהתקבלו או
לפחות זכו להקשבה אותם טיעונים ע"י עורכי דין ישראלים,שלא לומר יהודים מהגזע הנכון.
התובעים והשופטים בצינורות הניקוז של הכיבוש שגם בשגרה נוהגים כקרקס שהחוק ממנו והלאה, נוהגים כך
ביתר שאת כשהסניגור פלסטיני. דיונים ליחשושים והווי בין התובע לשופט הם עניין שבשגרה, אסור מכל איסור
לנהלם בזמן החלטת השופט או אחריה. במו עיניי השתיים נכחתי באותו דיון כשהתובעת עשתה זאת וננזפה ע"י
סניגור יהודי טוב וויתרה, כשזה טרם סגר את הדלת מאחוריו ושותפו הפלסטיני המשיך בדיון שוב נסתה התובעת
את מזלה להתלחשש עם השופו ואף להכתיב פסקה שלמה לקלדנית וכל זאת אחרי ההחלטה ובמהלכה, והרי אין
להתדיין בנוכחות צד אחד בשלב זה, הסניגור הפלסטיני מחה כמו שעשה מספר דקות קודם חברו היהודי אך קולו
לא נשמע.
פעמיים הייתי עדה לזה בשבל תקלה טכנית מטופשת לא הוכנסו משפחות הפלסטינים לצינור הניקוז של הכיבוש,
עורכי ההדין הפלסטינים המגיעים מאותו חבל ארץ, דרך אותו פשפש סובבו חלקם על עקביהם, כי לעיתים קרובות
מדי ההשפלה קשה מנשוא. קשה מלהכיל. מעבר לעוול שדיונים נדחו, עצורים הוכנסו שוב  מאחורי סורג ובריח, גם
העו"ד לא יכול לעבוד בתנאים אלה. לא פלא הוא שקורה שהם מאבדים את בטחונם ולא יכולים למצות את מלוא
כישוריהם המקצועיים.
סניגורים תחת כיבוש הם קצת כמו עצורים בחולצות צחורות ומגוהצות היטב והעניבה עניבת חנק היא.
בחודשים האחרונים הרהיב האירגון עוז ופשט על שני משרדי עורכי דין חשובים בנבלוס ובמזרח ירושלים. הם הואשמו
בפרטי אישום שונים. משרדים שעוסקים בזכויות אדם והואשמו בחברות בארגון לא מוכר שההכרזה על היותו כז
הייתה רק יומיים אחרי מעצרם. או קבלת כספים מארגון אוייב. מתוקף תפקידם בם מייצגים עצורים מארגונים שונים
ומקבלים שכר על עמלם. האם היו מעזים לפרוץ כך באישון לילה ולבצע מעצרים במשרד עורכי דין יהודיים המטפלים
במיקרים דומים? אני מסופקת. חקירות, מכות חשמל? כי כמו מרשיך אתה תמיד חלק מארגון לא מוכר - אוייב.
כי כאן בצינורות הניקוז של הכיבוש אם אתתה פלסטיני, אתה אוייב עם הגלימה או בלעדיה.